השנה בה בית המשפט עיגן רשמית את המשטר בישראל כמשטר יוריסטוקרטי

שנת תשפ"ו במשפט החוקתי היתה השנה שבה היוריסטוקרטיה הישראלית תרגמה את פסק הדין בעניין הסבירות, שעיגן רשמית את המשטר בישראל כמשטר יוריסטוקרטי, קרי משטר שבו הריבון - מי שיש לו את המילה האחרונה על כל דבר - הוא השופט. בשנת תשפ"ו יצחק עמית תרגם את היוריסטוקרטיה לסדרה של כללים משפטיים שמעקרים את הדמוקרטיה הישראלית מהיסוד, באופן שאין לו תקדים בשום מדינה דמוקרטית על פני כדור הארץ כיום.

האמירה של ח"כ אפרת רייטן לפני כשנה, לפיה "היועמ"שית היא החוק", מלמדת היטב על התפישה ששולטת במשפט החוקתי הישראלי. החוק איננו יציר כפיה של הכנסת, אלא הפרסונות שאומרות לנו מהו החוק הן החוק, לשיטת היוריסטוקרטיה וההגמוניה הישנה.

יש כאן הדהוד, מבלי משים, לדבריו של מונטסקיה שאמר שהשופטים הם "הפה של החוק", la bouche de la loi ; אבל בעוד שמונטסקיה התכוון לכך שכל מה שהשופטים נדרשים לעשות הוא לומר מה אומר החוק ומה התכוונו מנסחיו, רייטן ודומיה הפכו את השופט עצמו (וכמובן גם את בהרב מיארה) ל"חוק".

המשפטן הנאצי קרל שמיט הגדיר "מצב חריג" כמצב שבו אין חוק, אלא יש מאבק כוח בין אויב לבין אוהב, והמאבק מוכרע לפי מי חזק יותר. מבלי שיצחק עמית מודע לכך, זה בדיוק מה שהוא עשה בדיון הנוסף בעניין מינוי נציב שירות המדינה, שהוכרע בפברואר השנה.

חוק שירות המדינה קובע שהנציב ימונה ללא מכרז, וכך גם פסק בית המשפט העליון, ובכלל זה עמית עצמו, לפני 11 שנה. אבל מכיוון שלפי עמית אין חוק, ואנחנו "במצב החריג", אז מכיוון שלדעתו מדובר בממשלה רעה, אפשר להפוך את ההלכה. זו תפישה שמיטיאנית של מהות החוק. פוגלמן חברו אמנם הצליח להנדס הרכב של עמית ברק-ארז בדיון הראשון ולהשריש את תפישתו של עמית כמשקפת את "הדין", אבל עמדתו נהפכה בדיון הנוסף, תוך שהוא סופג ביקורת חריפה במיוחד מהשופט מינץ על השחתת המשפט.

לפני כשנתיים, היו עימותים חריפים בין עמית לבין שני השופטים "השמרנים", סולברג ומינץ, בכל הנוגע למניפולציות שעושה עמית בקביעת הרכבים. סולברג התרעם במיוחד על הרכב הסניוריטי שמעניק רוב אוטומטי לעמית עם ברק-ארז, וסולברג נותר לרוב במיעוט. מינץ זעם על המניפולציות ביומן שעשה עמית רק כדי שאלרון לא ישב בדיון הנוסף בתיק של נציב שירות המדינה (זה לא עזר לעמית בסוף, כי וילנר הייתה עם השמרנים במקרה הזה).

שמחה רוטמן קידם הצעת חוק לקביעת הרכבים בהגרלה, ומלשכתו של עמית נמסרה הודעה שהם קובעים "נוהל" בנוגע לקביעת הרכבים. הרשו לי לנחש שהנוהל ייכנס לתוקפו ביום שבו סולברג יהיה נשיא העליון, וכך ימנעו ממנו להנדס הרכבים שיפגעו במחנה ההיפר-אקטיביסטי של עמית וברק-ארז, שהפך להיות מיעוט בעליון. ההגמונים לשעבר אלופים לשנות את כללי המשחק לפי האינטרסים שלהם.

Personnel is Policy, נהג לומר רונלד רייגן, כלומר, שכדי לקדם מדיניות שאתה מעוניין בה, עליך למנות את האנשים שלך. חלק ניכר מההתדיינות בעליון בשנה הנוכחית לא היה על מדיניות אלא על אנשים: ראש השב"כ, ראש המוסד, היועמ"שית, פיטורי הממונה על התחרות, מינוי נציב שירות המדינה, מינוי ראש מח"ש וכו'.

כי בעידן של חילופי הגמוניה, השאלה הקריטית היא האם הצלחת לשים את האנשים שלך במוקדי הכוח. עמית פועל בנחישות כדי לשמר את מוקדי הכוח של ההגמוניה הישנה, ולכן הוא חוסם כל מינוי של "הממשלה הרעה" - ופסילת מועצת הרשות השנייה שמינתה הממשלה היא נקודת הציון האחרונה בשנת תשפ"ו למגמה זו.

המגמה הבולטת ביותר שמזוהה עם עמית, והיא חסרת תקדים בעולם הדמוקרטי, היא מהלך עקבי ועקשני להרחיב את סמכויות הפקידים על חשבון נבחרי הציבור, גם אם הדבר עומד בניגוד חד לחוק. שר הכלכלה ניר ברקת חגג אמנם את דחיית העתירה בנוגע לסמכותו להניע תהליך לפיטורי הממונה על התחרות, מיכל כהן, אבל הוא לא שם לב שעמית טמן בפסק דינו, שניתן לפני כשבוע, עוד מוקש.

עמית קבע שהוועדה יכולה לדחות על הסף את בקשת השר, על סמך חוות דעת "משפטית" (כלומר, חוות דעת שמכונות משפטיות אבל הן מגויסות פוליטית מבית היוצר של הגרפומן והמשנה ליועמ"שית ד'ר גיל לימון). כן, עמית אף פעם לא מרפה, ובכל הזדמנות הוא מעצים את כוח הפקידים או המשפטנים על חשבון נבחרי הציבור.

לשיא הגיע משבר האמון בעליון בהובלת יצחק עמית כאשר הוביל לקבורת פרשת הפצ"רית, שהרעידה את הציבוריות הישראלית בשנה האחרונה מאז התפוצצה בנובמבר האחרון. ראש אח"מ בועז בלאט לא מזמן את בהרב מיארה לחקירה; עמית לא מאפשר ללוין למנות פרקליט מלווה; עיקור הלכת בוארון, שקבעה שכל הפרקליטות מצויה במניעות מוסדית; הכפשת יעל קוטיק, היועמ"שית של משרד המשפטים, שקבעה שבהרב מיארה מצויה בניגוד עניינים; ולבסוף החזרת תיק הפרקליטות לעמית איסמן, הכפיף של בהרב מיארה, לקבור את התיק של החברה שלו, הפצ"רית, כנראה בעסקת טיעון. ככה זה כשיד רוחצת יד, והיוריסטוקרטיה בראשות עמית משחיתה מהיסוד את המשפט.

לסיכום, בספרות האקדמית נהוג להבחין בין שני סוגים של נשיאי בית משפט עליון: מנהיגים אינטלקטואלים (משפטנות ברמה הגבוהה ביותר) לבין מנהיגים חברתיים, כלומר כאלה שיש להם את הכישורים החברתיים לייצר רוב לפסיקות העליון. אהרן ברק היה גם וגם.

עמית לעומת זאת הוא לא זה ולא זה. הוא מגיע מהמשפט האזרחי ואין לו מושג במשפט חוקתי; הוא יוצר נורמות שאין להן כל תקדים בעולם, שחותרות תחת עקרונות דמוקרטיים יסודיים של נשיאה באחריות; והוא גם מתקשה לייצר הסכמות בעליון, ותחת זאת מעדיף להשתמש לרעה בכוחו בקביעת הרכבים כדי להכתיב את דעתו כהלכה, תוך זלזול בעמיתיו השופטים מהמחנה הנוגד.

יצחק עמית יירשם כנשיא המושחת ביותר בתולדות בית המשפט העליון בישראל. כשיפרוש בעוד שנתיים הוא יותיר אחריו מוסד שאיבד לחלוטין אמון מצד מרבית האזרחים, מוסד שפועל בצורה גלויה כצד במחלוקת פוליטית ובמאבק על שליטה על מפתחות המדינה.

אם אסתר חיות קבעה בפסיקת הסבירות בינואר 2024 שהשופט הוא ריבון, כלומר, השליטה את היוריסטוקרטיה כשיטת משטר בישראל, כי אז עמית, שנכנס לנעליה, תרגם את היוריסטוקרטיה לסדרה של כללים שמעלים את הפקידים מעל נבחרי העם.

כך נראית היוריסטוקרטיה הישראלית. מערכת משטרית מושחתת מהיסוד ואנטי-דמוקרטית.