החות'ים הגיעו למוח'א: המלכוד החדש של סעודיה

במשך כמה שנים נדמה היה כי מלחמת תימן קפאה. החות'ים שלטו בצנעא וברוב צפון המדינה, סעודיה חיפשה דרך להיחלץ מהבוץ התימני, והכוחות המתנגדים לחות'ים נותרו מפוצלים וחסרי תנופה. בימים האחרונים התמונה הזאת משתנה. תימן חוזרת לבעור, אלא שהפעם המאבק אינו רק על עתידה של המדינה - הוא מתחבר ישירות למאבק על עורקי האנרגיה של המזרח התיכון.

ראשית, צריך להביט פנימה. הלחימה התחדשה בכמה חזיתות, ובהן תעז, מאריב ואל-ג'וף. סעודיה שבה להפעיל כוח אווירי, והחות'ים נאלצו להפנות כוחות ומשאבים להגנת מעמדם. אלא שבאותה שעה הם רשמו הישג אסטרטגי חשוב בחוף המערבי: ההשתלטות על עיר הנמל מוח'א.

מוח'א אינה עוד נקודה על מפת מלחמת האזרחים. היא שוכנת כ-50 קילומטרים מבאב אל-מנדב, השער הדרומי של הים האדום. התבססות חות'ית במרחב הזה מקצרת טווחים ומשפרת את יכולתם לאיים על ספינות באמצעות טילים, כטב"מים ואמצעים פשוטים וזולים יותר.

כאמור, כדי להשפיע על הסחר העולמי אין צורך לסגור את המצר. די להפוך את המעבר בו למסוכן יותר, להעלות את פרמיות הביטוח ולגרום לחלק מחברות הספנות לבחור במסלול הארוך סביב אפריקה.

יש כאן פרדוקס. החות'ים נתונים ללחץ בכמה חזיתות, אך דווקא בחזית בעלת החשיבות הגיאוגרפית הגדולה ביותר הם התחזקו. חולשת יריביהם מסייעת להם.

אין למעשה "מחנה אנטי-חות'י" מלוכד, אלא פסיפס של כוחות: הממשלה ומועצת ההנהגה הנשיאותית הנתמכות בידי סעודיה, כוחות ההתנגדות הלאומית של טארק צאלח - אחיינו של נשיא תימן המודח באירועי "האביב הערבי" - בחוף המערבי, כוחות ממשלה ושבטים במאריב ומוקדי כוח נוספים בדרום. הם חולקים יריב משותף, אך לא בהכרח סדר יום משותף, וגם פטרוניהם האזוריים אינם תמיד מושכים לאותו כיוון.

נפילת מוח'א ממחישה את מחיר הפיצול הזה. היא גם מממשת אזהרה שהשמיעה ממשלת תימן עוד קודם לכן: החות'ים אינם עוד רק איום על חזיתות יבשתיות. הם מבקשים להפוך נמלים, תשתיות ונתיבי סחר לחלק מהמערכה.

מכאן מגיעים לסעודיה. החות'ים שיגרו לאחרונה עשרות טילים וכטב"מים לעבר יעדים בדרום הממלכה, פגעו בתשתיות אנרגיה ופצעו עשרות. המסר לריאד ברור: אם תסייעו להפוך את הלחץ בתוך תימן למערכה המאיימת על שלטוננו, נחזיר את המלחמה אליכם הביתה.

אבל מוח'א מוסיפה לסעודים בעיה חמורה יותר. במשך שנים השקיעה ריאד ביכולת לעקוף את מצרי הורמוז באמצעות צינור מזרח-מערב, המוביל נפט מהמפרץ אל ינבוע שלחוף הים האדום. אלא שמכלית היוצאת מינבוע לשווקים באסיה צריכה לעבור דרומה דרך באב אל-מנדב.

דווקא כאשר הורמוז הופך מסוכן יותר, גם הדלת החלופית של סעודיה נעשית פגיעה יותר.

כך מתחברים שני קצותיו של חצי האי ערב. איראן מפעילה לחץ סביב הורמוז, והחות'ים מסוגלים לייצר לחץ בבאב אל-מנדב. אין צורך להניח שטהראן מפעילה כל פעולה חות'ית בשלט רחוק. החות'ים הם תנועה תימנית בעלת אינטרסים משלה. אבל מבחינת איראן, היכולת של בעלת בריתה לאיים על השער המערבי בשעה שהיא עצמה נאבקת על השער המזרחי היא נכס אסטרטגי ממדרגה ראשונה.

מכאן גם מובנת הדאגה הסעודית. לפי דיווחים בארצות הברית, מוחמד בן סלמאן ביקש מהנשיא טראמפ התערבות צבאית אמריקנית ישירה נגד החות'ים. טראמפ סירב בשלב זה. וושינגטון מוכנה לסייע במודיעין ובבחירת מטרות, אך אינה רוצה לפתוח חזית צבאית נוספת בתימן בשעה שעיקר תשומת לבה מופנית לאיראן.

זהו רגע מפוכח עבור ריאד. אחרי שנים שבהן ניסתה לצאת מתימן, היא מגלה שהמלחמה חוזרת אליה בתנאים פחות נוחים. החות'ים קרובים יותר לבאב אל-מנדב, הטילים חוזרים לשטח הסעודי, והאמריקנים מאותתים: נסייע, אבל לא נילחם במקומכם.

מכאן מתחיל חיפוש אחר מעטפת רחבה יותר: חיזוק הכוחות התימניים, שותפות ערבית ובינלאומית להגנת השיט ואולי גם שיתופי פעולה נוספים. לישראל ולסעודיה יש אינטרס משותף מובהק בבלימת החות'ים ובהבטחת חופש השיט, אבל מכאן ועד שותפות ישראלית גלויה במלחמה בתימן הדרך עדיין ארוכה.

החות'ים נמצאים אפוא במצב יוצא דופן: לחוצים בבית, אך מחזיקים בידיהם קלף גיאוגרפי חזק יותר. מוח'א הופכת את הפרדוקס הזה לאיום אזורי. אם הורמוז הוא השער המזרחי של חצי האי ערב ובאב אל-מנדב הוא השער המערבי, סעודיה מגלה לפתע ששני השערים עלולים להיות מאוימים בעת ובעונה אחת.