לקראת ראש השנה, כשמנסים לבחור מתוך השנה המטורפת שעברה עלינו אירוע אחד שמזקק את הסיפור הישראלי כולו, הבחירה שלי ברורה: החזרת כל החטופים. ב-7 באוקטובר נחטפו לעזה 251 בני אדם. 41 מהם נהרגו או נרצחו בשבי. ב־26 בינואר השנה, אחרי 843 ימים, הושב גם רן גואילי ז"ל, החלל החטוף האחרון. בפעם הראשונה מאז 2014 לא נותר בעזה אף חטוף ישראלי.
קשה לחשוב על אירוע שטלטל כך את החברה הישראלית בעשורים האחרונים. החטיפה ההמונית לא הייתה רק טרגדיה אנושית ולא רק כישלון ביטחוני. היא הציבה מול ישראל דילמה כמעט בלתי אפשרית: כמה אנחנו מוכנים לשלם כדי להשיב את בנינו ובנותינו הביתה, ומהו המחיר שמדינה אחראית רשאית לשלם כאשר מולה עומד ארגון טרור שלומד מכל ויתור את תנאי העסקה הבאה.
אלא שגם את השאלה הקדושה הזאת הצלחנו להפוך לשאלה פוליטית. בעידן שבו כמעט כל מחלוקת בישראל נשאבת לתוך הציר של "ביבי או אנטי-ביבי", גם המאבק להשבת החטופים נשזר, בחלקים בולטים שלו, במחאה נגד הממשלה. רבים פעלו מתוך כאב אמיתי וטהור; אי אפשר ולא ראוי לחשוד בכאב של משפחה. ובכל זאת, ברגע שסוגיית החטופים הפכה גם לכלי במאבק פוליטי, היא איבדה חלק מן הכוח שהיה אמור לאחד את כולנו.
הסיפור של רום ברסלבסקי ממחיש עד כמה מהר זה יכול לקרות. רום חזר מן השבי כשהוא נושא בגופו ובנפשו צלקות קשות. הוא מדבר בפומבי על ההתעללות, על ההשפלות ועל הטיפול הנפשי שהוא ממשיך לעבור. ואז התברר שיש לו גם דעות פוליטיות, ימניות. לפתע הופיעו ברשת גם תגובות של אנשים שהפגינו למען שחרורו וכעת תקפו אותו, ובכלל זה הועלה ברשת סרטון של אשה שנהגה להפגין בכיכר החטופים מדי מוצ"ש, ועכשיו היא מרגישה שרום הוא כפי טובה ולכן היא זיכתה אותו בכינויים כמו "מטומטם" ו"כפוי טובה".
סרטון אחד כמובן אינו מייצג מחנה שלם, בדיוק כפי שתגובה מכוערת של איש ימין אינה מייצגת את הימין כולו. אבל הוא חושף סכנה עמוקה יותר. אסור שהחמלה שלנו תהיה מותנית בהשתייכות פוליטית. חטוף אינו קדוש כשהוא סמל של המחאה ומוקצה כשהוא מצביע אחרת. עינב צנגאוקר הייתה לסמל לאומי, קיבלה תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת תל אביב ואף סיכמה על שריון במפלגת הדמוקרטים של יאיר גולן, שממנו הוא חזר בו לבסוף. ברגע שסמלים לאומיים הופכים לנכסים מפלגתיים, משהו עמוק בסולידריות הישראלית נפגע.
והנושא כמובן קשור לשנאה כלפי נתניהו. במשך יותר משנתיים כינו אותו מתנגדיו "מר הפקרה". אפשר להתווכח על החלטות שקיבל לאורך הדרך, על עסקאות שלא יצאו לפועל ועל המחיר הכבד ששילמו החטופים ומשפחותיהם. צריך גם לציין שההישג גם אינו שלו בלבד, שכן הקרדיט מגיע גם לצה"ל, לשב"כ, לאנשי המשא ומתן, למתווכים האמריקאים ובעיקר למשפחות נשאו את האירוע על גבם. אבל בסופו של דבר, תחת ממשלתו, הושבו כולם.
וזה נעשה בלי לקבל את הסיסמה "בכל מחיר" כמדיניות. כאשר ח"כ מיקי לוי זעק בכנסת לשלם "כל מחיר", לרבות שחרור כל 6,000 האסירים והפסקת הלחימה, הוא ביטא רגש אנושי מובן, אבל לא אחריות שלטונית. מדינה אינה יכולה לנהל משא ומתן כאילו אין מחר. דווקא מפני שחיי כל חטוף הם עולם ומלואו, מנהיגות חייבת לחשוב גם על החטופים של המלחמה הבאה.
ובמקביל להשבתם, ישראל מחזיקה כיום מרחבי ביטחון בעזה, בחרמון הסורי ובדרום לבנון. רק אתמול השמיד צה"ל ברכס עלי טאהר מערכת תת-קרקעית של חיזבאללה באורך של יותר משני קילומטרים. אפשר להתווכח על האסטרטגיה, אבל אי אפשר להתעלם מן השינוי: ישראל יצאה מן השבעה באוקטובר פצועה קשות, והיא מסיימת את השנה בעמדה אזורית אחרת לחלוטין.
זהו בעיניי אירוע השנה. לא משום שהכול תוקן. שום דבר לא יחזיר את הנרצחים, ולא כל פצע של השבים יגליד. אלא משום שבסופו של מסע ארוך ואכזרי מדינת ישראל עמדה בהבטחה הבסיסית ביותר שלה: לא להותיר איש מאחור.
בראש השנה הזה ראוי שנזכור את השיעור הזה גם פנימה. הכוח הישראלי אינו רק טנקים, מודיעין וטכנולוגיה. הוא היכולת לראות זה בזה אחים גם כשאנחנו מצביעים אחרת. אם נצליח להשיב לעצמנו לא רק את החטופים, אלא גם מעט מן הערבות ההדדית שאבדה בדרך, השמיים באמת יהיו הגבול.