בשנים האחרונות, בעיקר בשנות הקדנציה האחרונה, אנחנו העיתונאים, הפרשנים, ובכלל דעתנים כאלה ואחרים, נופלים לעתים בטעות הזאת, באשליה הפתטית הזאת. אנחנו מחפשים באופן נואש, בכל דרך, להיאחז בכוח בכל זיז של היגיון ישן, אולי אפילו בתקווה, בניצני שפיות כלשהם במהלכיו של ראש הממשלה, בנימין נתניהו. הנה עוד שניה יחזור נתניהו ההוא, שאמנם אף פעם לא היה אהוב במיוחד במחנה הליברלי, אך תמיד שאף לקבל לגיטמציה בכל חלקי העם. בכל פעם שהמחשבה הזאת חוזרת אלינו היא בסופו של דבר מתרסקת די מהר על קרקע המציאות.
בשבועות האחרונים זה קרה שוב. לקראת הפריימריז בליכוד רווח הסבר לפיו נתניהו מבקש שריונים רבים בליכוד כדי להפוך את הרשימה לממלכתית יותר, שפויה יותר, פחות צווחנית, בוטה וגסת רוח. זכור למשל כיצד באמצע העשור הקודם נתניהו החזיר לרשימת הליכוד את דן מרידור ובני בגין הממלכתיים, תומכי שלטון החוק. הם לא החזיקו שם מעמד זמן רב. בואו נקווה שפרסום הרשימה הסופית שלשום של מפלגת הליכוד בבחירות הקרובות ישכנע סופית את כל מי שעוד לא השתכנע, שהמחשבות הללו הן לא יותר ממחשבות טורדניות מזיקות, מחשבות שווא. הגיע הזמן להפנים - נתניהו כבר ויתר מזמן על הלגיטימציה של הציבור הליברלי בישראל.
בואו נניח לצורך העניין שנתניהו באמת רצה לראות ברשימתו את גבי אשכנזי, יוסי כהן ויובל שטייניץ. ראשית, העובדה שכולם סירבו לו אומרת הרבה, אבל מה שחשוב יותר הוא מה היתה הבחירה השניה שלו. הוא הרי היה יכול לומר: ניסיתי, לא הצלחתי, אז אין שריונים! או לחלופין, לשריין במקומם אנשים פחות זוהרים, אבל הרבה יותר שפויים: מן הסתם אפשר למצוא אנשי ימין שרוצים להיות בכנסת, שהם לא מנבלי פה כמו דודי אמסלם, טפשים כמו ואטורי, או צווחנים כמו טלי גוטליב.
בפועל, שימו לב מה קרה: להוציא שני סמלים של השבעה באוקטובר: טליק גווילי ואלישע מדן, כל שאר המשוריינים, או אלה שקיבלו קיצור פז"מ מנתניהו, הם למעשה אותם מוצרי מדף פוליטיים, פשוט מפירמה אחרת. קחו לדוגמה את איציק בונצל. בונצל איבד את בנו עמית במלחמת חרבות ברזל. כמו הורים שכולים לא מעטים משני צדי המתרס, המקרה האישי שלו דחף אותו לפעילות פוליטית. יש כוח גדול לעובדה שאנשים מגיעים לעשיה הציבורית מתוך הכאב שלהם. העניין הוא שבונצל אימץ את התפישות הכי בוטות והכי קיצוניות שאפשר לחשוב עליהן. הוא ממפיציה הבולטים של תיאוריית הבגידה, וקורא פעם אחר פעם להעמיד לדין פלילי ואף לכלוא את הרמטכ"ל לשעבר, הרצי הלוי, וראש השב"כ לשעבר, רונן בר.
שותף לדרכו הוא אלמוג כהן, יוצא עוצמה יהודית, שגם הוא ממפיציה הבולטים של תיאוריית הבגידה. כעת, לאחר שרעיית ראש הממשלה הפיצה בעצמה את התיאוריה הזאת בראיון בערוץ 14, ברור למה משפחת נתניהו חפצה ביקרם. די היה בהצבת שני מפיצי התיאוריה הבזויה הזאת ברשימת הליכוד כדי להבין כמה תיאוריית "ההתמרכזות" של נתניהו מופרכת, אבל זה לא מסתיים שם: נתניהו החליט לשריין את עו"ד דוד פטר. קרנו של פטר עלתה בחודשים האחרונים בעיקר, בהפוך על הפוך, בזכות היועצת המשפטית לממשלה.
פטר נכנס לקאדר עורכי הדין שהתבקשו לייצג את ממשלת ישראל ואת ראש הממשלה, לאחר שבהרב מיארה נעמדה לצד העותרים וסירבה לייצג את הממשלה. פטר הוא שעתוק של לוין ורוטמן במהדורה מחודשת, צעירה יותר, רהוטה יותר, נמרצת יותר, ועם זקן ייחודי. כלומר אותו מוצר באריזה אחרת. שיא השיאים הוא כמובן יעקב ברדוגו. אין עוד מלים להכביר על האיש הזה שבמשך כל הקדנציה שימש כשומר הראש של ראש הממשלה ומשפחתו בתקשורת. במשימתו לא היסס להפיץ את השקרים הכי מופרעים והכי מטומטמים שאפשר להעלות על הדעת (נתניהו הוא ראש ממשלה מזרחי), וכמובן לא היסס לתקוף ללא הרף את היריבים הפוליטים באופן הכי מכוער שאפשר ("אייזנקוט דובון", "לא יודע ספר", "חוץ מהעובדה שהוא אבא שכול מי הוא" וכו').
השאלה הנשאלת היא לשם מה כל זה? הרי כל האג'נדות הללו ממילא רווחו למכביר אצל חברי הליכוד בכנסת היוצאת, אז למה להחליף סריסים פרלמנטריים בסריסים ללא ניסיון פרלמנטרי?
נתניהו, רעייתו ובנם יאיר, לא מעוניינים רק בנאמנים, הם מעוניינים בסוגדים. אפשר היה לראות זאת היטב ב"ראיון" האחרון של שרה נתניהו בערוץ 14. הדבר הבולט ביותר בראיון היה העיסוק של המרואיינת בסבל של אישה אחת ושל משפחה אחת - בסבל שלה ושל משפחתה. הם הקורבנות! לא נרצחי השבעה באוקטובר, לא השבים מהשבי, לא המשפחות שנעקרו מבתיהן, אלא רק היא שהפגינו נגדה מחוץ למספרה שבה שהתה. מבחינת שרה נתניהו, זה האירוע המכונן של הקדנציה האחרונה, לא רצח מאות הישראלים ביישובי העוטף ובמסיבת הנובה. איך קרתה ההפגנה הזאת? איך היועצת המשפטית לממשלה לא "כתבה פוסט" בעניין? מדובר במשפחה שדעתה השתבשה באמת. "אני רוצה להיות אשת ראש הממשלה, רק כדי שנחיה", סיכמה שרה נתניהו את הראיון. אבל זו לא רק שרה.
הסיבה שנתניהו לא מתראיין לאף ערוץ בישראל זולת ערוצים 14 ו-15, היא פשוט משום שהוא באמת כבר לא מסוגל לשאת דבר ביקורת; עזבו ביקורת, הוא לא מסוגל לשאת אי סגידה.
תגידו ובצדק: נו? חברי הכנסת היוצאים מהליכוד כמו מאי גולן, עדית סילמן, נסים ואטורי, אביחי בוארון, לא התחנפו מספיק? לא סגדו מספיק? התשובה היא בוודאי שכן! אבל מה שהם לא הבינו הוא המנגנון של נתניהו: לא די לנתניהו בחנפנים פרלמנטריים. הוא חייב לשמן את מערכת הסגידה מחוץ לכנסת, באולפני הטלוויזיה וברשתות החברתיות. איך אפשר לתגמל אדם שיושב בפאנלים, מוחל על כבודו, על ערכיו, ועל עברו, מפקיע את כל אישיותו עבור סגידה לשליט? קחו לדוגמה את אלי גולדשמיט, פוליטיקאי עבר, בינוני מינוס, ממפלגת העבודה שאבוי נשכח. בתחילה, לפני ואחרי השבעה באוקטובר, פרסם אין סוף סרטונים נגד נתניהו ומשפחתו וכנראה קיווה שבעקבות הסרטונים הללו ייזכרו בו ויקראו לו לשבת בפאנלים.
זה לא קרה לדאבונו, כנראה משום שלא הותיר חותם אחרי שעזב את הפוליטיקה. בצר לו גולדשמיט הלך לדפ"א ב'. הוא החל לדבר בעד נתניהו, ואופס, הפך באופן מיידי חבר פאנל קבוע באולפני השופרות. נפלא. באולפנים המשיך והמשיך להלל את נתניהו הענק, והגיבור, עד כדי כך שלאחרונה דיבר בשבח "האבר" (כך במקור) של אותו שליט, שכן ללא האבר המרשים (כנראה שאצל סריסים סוגיית האבר משמעותית במיוחד), לא היה מורה על הפעולה ההרואית נגד ראש השב"כ הפלשתיני. גולדשמיט, למרות סרטוני העבר הרבים שבהם ביקר קשות את נתניהו ורעייתו, ועל אף היותו איש מפלגת העבודה לשעבר, זכה לשריון בליכוד. כך נתניהו משמן את המכונה - תתחנף, תסגוד, זה ישתלם לך.
ובכן, לא רק שנתניהו לא התמרכז, ולא העביר מסרים ממלכתיים כדי לקבל קולות מהמרכז; המצב הוא הפוך. גם אם היה רוצה, נתניהו כבר עמוק בסחרור פולחן האישיות שלו. הוא ורעייתו רואים בעצמם שליטי ישראל הבלעדיים, הנצחיים! הם חייבים להיבחר, הם חייבים למשל שהח"כים המשרתים אותם ידאגו להם להוצאות הבריכה בקיסריה! מותר להם הכל: לה מותר להתעמר בעובדים ולהפיץ תיאוריית בגידה, ולו מותר להפר הסדר ניגוד עניינים שלו באופן בוטה, לתגמל עדה שהתהפכה במשפטו לטובתו ולמנות אותה ליו"ר הרשות השניה. כל מה שהוא צריך הוא עדת סוגדים שתמשיך לאפשר לו להיות מנהיג יחידיני ומושחת.
גם אם נתניהו היה רוצה לחזור עשור אחורה ולהביא אנשים שבאמת זוכים לקרדיט ציבורי, הוא כבר לא מסוגל לעשות זאת אם לאותם אנשים המדינה חשובה יותר ממנו.