אחרי השבעה באוקטובר היינו בטוחים שהפוליטיקה הישראלית תשתנה. דיברנו על ריסטארט, על אחדות, על דור המילואימניקים שיחזור מהחזית ויביא איתו משהו אחר: פחות פוליטיקה קטנה, פחות שנאה, יותר אחריות לאומית. אלא שהשבוע, עם סגירת הרשימות והשריונים האחרונים, אפשר כבר לומר בבירור: זה לא קרה.
להפך. רשימות המועמדים רק המחישו עד כמה חזרנו במהירות אל המבנה הפוליטי הישן. אפילו המפלגות שמדברות על אחדות, ממלכתיות וריפוי הקרעים נאלצות בסופו של דבר לבחור צד. ארדן ואדלשטיין, שהציבו את נושא האחדות במוקד הקמפיין שלהם, פרשו לאחר שהתאדו עמוק מתחת לאחוז החסימה; כנ"ל טרופר שתפש צד ברור והצטרף לאיזנקוט; וינטר נדרש להישבע אמונים לנתניהו; ונתניהו עיצב באמצעות השריונים רשימה שמחדדת את הזהות של מחנהו. כולם מדברים על היום שאחרי, אבל כולם נערכים למעשה לקרב הישן.
כי הבחירות האלה אינן, במובן העמוק, בחירות על מדיניות. הן בחירות על זהות.
במדעי המדינה מדברים בשנים האחרונות על "קיטוב רגשי" ועל "מפלגתיות שלילית". אנשים אינם מצביעים רק משום שהם אוהבים את המחנה שלהם; הם מצביעים משום שהם חוששים, ולעיתים ממש מתעבים, את המחנה האחר. במצב כזה, התוכן נעשה משני לזהות. כי לא העמדה בנושא מסוים קובעת לאיזה מחנה אתה שייך; יותר ויותר, המחנה שאליו אתה שייך קובע כיצד תפרש כל נושא.
וזה בדיוק מה שקרה בישראל סביב נתניהו. כי עבור חלק גדול מתומכיו, נתניהו כבר מזמן איננו רק ראש ממשלה. הוא הפך לסמל של מאבק רחב יותר: בין הכרעת הבוחר לבין מוקדי כוח שאינם נבחרים; בין ישראל המסורתית והלאומית לבין האליטות הישנות; בין הפריפריה החברתית והפוליטית לבין מוקדי הכוח במשפט, בתקשורת, באקדמיה ובפקידות.
אפשר להסכים עם התיאור הזה או לחלוק עליו, אבל אי אפשר להבין את עוצמת התמיכה בנתניהו בלי להבין שהמאבק סביבו גדול ממנו. כי התמיכה בנתניהו היא תמיכה בכל מה שמזוהה עם ההגמוניה החדשה שחשה ששדדו ממנה את מוקדי הכוח שהועברו לפקידות וליוריסטוקרטיה הישראלית.
גם בצד השני נתניהו הוא הרבה יותר מאדם. עבור רבים ממתנגדיו הוא מגלם את מה שהם רואים כאיום על הממלכתיות, על מוסדות המדינה, על שלטון החוק ועל אופייה הליברלי של ישראל. לכן גם שם המאבק איננו עוד על סעיף כזה או אחר בתקציב או אפילו על החלטה ביטחונית מסוימת. הוא מאבק על דמותה של המדינה. האנטי ביביזם הוא לא בהכרח נגד נתניהו האדם, אלא חשש מכל הקבוצות הסוציולוגיות בהגמוניה החדשה שתומכות בו - חרדים, סרוגים ומזרחים.
השבעה באוקטובר היה אמור לשבור את המבנה הזה. בפועל, שני המחנות הצליחו להכניס אפילו את האסון הנורא ביותר בתולדות המדינה אל תוך הסיפור שכבר סיפרו לעצמם קודם. במחנה אחד הדגש הוא על הקונספציה של מערכת הביטחון, על המידור של הדרג המדיני ועל כשלי המערכות המקצועיות. במחנה השני האחריות מתנקזת בסופו של דבר אל מי שעמד בראש המדינה; זו המשמעות של "אתה הראש, אתה אשם". וכך יש לנו את אותם אירועים, אבל שתי מערכות של משמעות.
כך גם איראן. כך המשפט. כך הכלכלה. אפילו הישגים וכישלונות אינם מצליחים עוד לעמוד בפני עצמם; הם עוברים מיד דרך הפריזמה של ביבי ואנטי-ביבי.
וזו גם הסיבה שמפלגת "אחדות" אמיתית מתקשה כיום למצוא מרחב פוליטי. כדי שאחדות תעבוד, צריך שהמחלוקות יחצו את המחנות: שאנשים יסכימו בנושא אחד ויחלקו בנושא אחר. אבל כאשר הזהויות מסתדרות זו על גבי זו: פוליטיקה, תרבות, תקשורת, משפט, דת ולאומיות - אז המרכז נשחק. אי אפשר להיות באמצע במשאל עם. כי כאשר מה שנמצא על כפות המאזניים הוא כה קריטי, אף צד לא מסתכן בתמיכה במפלגת אמצע, מפלגת אחדות. כי את האויב (הפנימי) חייבים להכריע, כי הוא מציב סיכון אמיתי לקיומו של המחנה.
אפשר כמובן לטעון שהמציאות עוד עשויה לשנות את מערכת הבחירות. כך למשל אירוע ביטחוני, משבר כלכלי או פרשה פוליטית יכולים להזיז קולות. אבל גם אז, סביר שהם לא יחליפו את הציר המרכזי; הם פשוט יספקו לכל מחנה תחמושת נוספת בוויכוח שכבר קיים.
ולכן, בסופו של יום, הבחירות האלה לא תהיינה על איראן, גם לא על השבעה באוקטובר. הם לא על הכלכלה, ואפילו לא על היוריסטוקרטיה. כל אלו כמובן נושאים חשובים מאוד, אבל כל השאלות האלו יתנקזו לשאלה אחת, פשוטה וכמעט אכזרית בפשטותה: ביבי או אנטי-ביבי.
ישראל הולכת לבחירות הראשונות שאחרי השבעה באוקטובר, אבל באופן פרדוקסלי היא חוזרת שוב אל הבחירות שלפניו.
פרופ' משה כהן-אליה הוא מומחה למשפט חוקתי; מייסד "מסד הארץ - מכון המחקר של עם ישראל".