רייצ'ל גולדברג-פולין, אמו של הירש גולדברג-פולין שנחטף לעזה ב-7 באוקטובר ונרצח בשבי חמאס לאחר 328 ימים, דיברה היום (רביעי) בכנס חוק ביטוח בריאות ממלכתי בירושלים על ההתמודדות עם השכול, ועל הקושי מול הציפייה של הסביבה לראות אותה חוזרת לשגרה ומרגישה טוב יותר.
"אנחנו נראים בסדר מספיק, אבל אנחנו לא בסדר", אמרה. "כשאנשים שואלים אותי: 'את מרגישה יותר טוב? את בסדר? מה שלומך?', אני חושבת לעצמי: יש לי לב שבור ונשמה שבורה. יש לי פגיון שתקוע בחזה, למה אתם לא רואים את זה? זה לא ברור?".
לדבריה, היא מבינה מאיפה מגיעות השאלות הללו. "אני יודעת שזה מגיע ממקום של אכפתיות עמוקה, נדיבות וטוב לב, וגם מכך שאנשים פשוט לא יודעים מה לומר".
גולדברג-פולין התייחסה גם לנטייה לדבר מאז ה-7 באוקטובר על חוסן, החלמה ותקווה. "אני מבינה את זה, תאמינו לי, אני מבינה את זה", אמרה, אך הבהירה כי ההתמודדות שלה אינה סיפור פשוט של נפילה ולאחריה צמיחה. "זה לא סיפור שבו הייתי למטה, וכמו עוף החול קמתי מהאפר, ועכשיו אני טובה יותר מנקודה א' לנקודה ב'. הלוואי. הלוואי", אמרה.
גם הספר שכתבה בעקבות חטיפתו ורציחתו של הירש אינו מבקש לספר סיפור כזה. "הספר הוא על שני דברים אהבה וכאב, וכאב ואהבה". הספר, "When We See You Again", עוסק במאבק להשבת הירש ובחיים עם האובדן לאחר רציחתו.
בהמשך הזהירה גולדברג-פולין מפני מה שמכונה "חיוביות רעילה" - הניסיון למהר ולהבטיח לאדם שחווה טראומה כי "יהיה טוב", במקום לאפשר לו לבטא את הכאב שלו. "זה מגיע ממקום יפה, אבל הוא מנותב לא נכון", אמרה. לדבריה, ניסיון לשכנע אדם שלא להביע את הטראומה הרגשית שלו עלול להפוך בעצמו לפגיעה נוספת. "וזו הסיבה שכולנו בבעיה", אמרה. "כל אחד חווה כאב וזקוק לתמיכה אחרת".
את ההבדלים הללו היא רואה גם בתוך משפחתה. לדבריה, היא, בעלה ג'ון ובנותיהם עברו את אותו אסון, אך כל אחד מהם חווה אותו באופן אחר. היא דימתה זאת לארבעה אנשים שישבו באותה מכונית שנפגעה מרכבת: לכולם עשויות להיות פציעות משותפות, אך כל אחד נושא גם פציעות אחרות, וכל אחד נכנס מלכתחילה למכונית במצב אחר.
מכאן, לדבריה, נגזרת גם הדרך שבה צריך לגשת למי שחווה טראומה ושכול: לא להניח שהוא זקוק למה שאנחנו היינו רוצים לקבל במקומו, אלא לנסות להבין מה הוא עצמו צריך.
"זו העבודה הקשה ביותר", סיכמה. "לעשות חסד, לראות את האדם ולא להעמיד את עצמך בנעליו, אלא לראות אותו בנעליים שלו ולשאול: איך אני יכולה לעזור לאדם מהמקום שממנו הוא מגיע".