סין, סואץ והסדר החדש: למה הביקור של שי במצרים חשוב גם לישראל?

ביקורו של נשיא סין שי ג'ינפינג במצרים, הראשון שלו במדינה מזה עשור, הוא מסוג האירועים שקל להכניס למגירה הישנה של "העמקת היחסים בין בייג'ינג לקהיר". אלא שהפעם המגירה הזאת קטנה מדי. שי אינו מגיע רק לציין שבעים שנה לכינון היחסים הדיפלומטיים בין שתי המדינות. הוא מגיע למצרים בשעה שהמזרח התיכון והמערכת הבינלאומית כולה עוברים ארגון מחדש. במובן הזה, הביקור הוא עוד לבנה בארכיטקטורה חדשה.

במשך שנים הורגלנו לראות את מצרים כמעצמה ערבית שנחלשה: כלכלה מתקשה, תלות בסיוע חיצוני ופער הולך וגדל בינה לבין מדינות המפרץ העשירות. אלא שהגאוגרפיה אינה מתרשמת מתמ"ג. מצרים יושבת במקום שבו נפגשים הים התיכון, ים סוף, אפריקה והמזרח התיכון, והיא מחזיקה בתעלת סואץ, אחד מעורקי הסחר החשובים בעולם. דווקא כאשר הורמוז, באב אל-מנדב ונתיבי השיט האזוריים הופכים לזירות של תחרות ואיום, ערכה של הגאוגרפיה המצרית עולה מחדש.

סין מבינה זאת היטב. מצרים הייתה מן המדינות הראשונות באזור שהצטרפו ליוזמת "החגורה והדרך" - Belt and Road Initiative, BRI - מיזם סיני ענק המבקש לחבר את סין לשווקים באסיה, אפריקה ואירופה באמצעות נמלים, מסילות ברזל, כבישים, אזורי תעשייה ותשתיות. חברות סיניות מעורבות במרחב הכלכלי של תעלת סואץ, ברכבת החשמלית, בבניית הבירה המנהלית החדשה, בתעשייה ובאנרגיה. מבחינת בייג'ינג, מצרים אינה רק שוק של יותר ממאה מיליון בני אדם. היא פלטפורמה: שער לאפריקה, למזרח התיכון ולים התיכון.

אבל הסיפור נעשה מעניין יותר כאשר עוברים מכלכלה לאסטרטגיה. מצרים הצטרפה ל-BRICS, מסגרת של מעצמות מתפתחות שהחלה בברזיל, רוסיה, הודו, סין ודרום אפריקה והתרחבה מאז למדינות נוספות, המבקשות להגדיל את משקלן במערכת הבינלאומית שאינה נשלטת רק בידי המערב. במקביל התרחבו גם היחסים הביטחוניים בין קהיר לבייג'ינג, לרבות תרגילים צבאיים משותפים.

האם פירוש הדבר שמצרים עוזבת את ארצות הברית ועוברת למחנה הסיני? ממש לא. כאן נכנס אחד המושגים החשובים להבנת המזרח התיכון החדש: רב-יישור, Multi-alignment. בניגוד לעולם הישן, שבו מדינה בחרה מחנה והתיישרה עמו, רב-יישור פירושו קיום מערכות יחסים מקבילות עם כמה מוקדי כוח כדי לצמצם תלות ולהגדיל מרחב תמרון. מצרים יכולה לקבל סיוע ונשק מארצות הברית, לקיים קשרים ביטחוניים עם אירופה, לדבר עם רוסיה, ולהעמיק באותה עת את יחסיה הכלכליים והצבאיים עם סין. לא החלפת פטרון, אלא ריבוי משענות.

גם סעודיה, איחוד האמירויות ומדינות נוספות באזור נעות בכיוון הזה. הן אינן בהכרח מחליפות את וושינגטון בבייג'ינג; הן מסרבות להפקיד את כל מניותיהן בידי מעצמה אחת. זהו שינוי עמוק יותר מעוד עסקת נשק או הסכם השקעות.

מבחינת שי, מצרים משתלבת בתמונה גדולה אף יותר. בייג'ינג מבקשת להציג את עצמה כמנהיגת "הדרום הגלובלי", כמעצמה שאינה מגיעה למזרח התיכון עם הרצאות על משטר פוליטי אלא עם נמלים, רכבות, מפעלים, השקעות ומסחר. סין כבר הראתה שהיא מבקשת לתרגם את כוחה הכלכלי גם להון מדיני: היא נכנסה למרחב שבין סעודיה לאיראן, מבקשת נוכחות בסוגיה הפלסטינית, וכעת מחזקת את יחסיה עם מדינה שהיא שחקן מרכזי בעזה, בסודאן, בלוב ובים האדום.

מכאן גם הלקח הישראלי. ישראל אינה צריכה להתרגש מכל תרגיל משותף, ביקור ממלכתי או עסקת נשק ולהכריז מיד על "ציר חדש". בעולם של רב-יישור, קשר עם סין אינו בהכרח ברית נגד ישראל או נטישה של ארצות הברית. אבל גם אסור להתעלם ממנו. צריך להכניס אותו לחישוב: לראות כיצד מצטברים קשרים כלכליים, תשתיות, נשק, תרגילים צבאיים והשפעה מדינית, ומה הם עושים לאורך זמן למאזן הכוחות ולחופש הפעולה הישראלי.

ולכן גם את מצרים כדאי לקרוא מחדש. הכלכלה שלה אולי חלשה, אך מיקומה אינו משתנה. היא שולטת בתעלת סואץ, יושבת על הצומת שבין שתי יבשות ושני ימים, ונמצאת בסמוך לעזה, לים האדום ולנתיבי האנרגיה והסחר. בעולם שבו המסדרונות חוזרים להיות כלי של כוח, הגאוגרפיה חוזרת להיות מטבע קשה.

ביקור שי בקהיר אינו אפוא סיפור על החלפת אמריקה בסין. הוא מספר משהו עמוק יותר: המזרח התיכון מפסיק להיות לוח שמעצמה אחת מסדרת את כליו. הוא הופך למערכת שבה המדינות עצמן משחקות בכמה לוחות בעת ובעונה אחת. ישראל אינה צריכה להיבהל מכך, אך היא בהחלט צריכה ללמוד לשחק באותו עולם.