עם סגירת הרשימות לכנסת אתמול (שלישי), התרחש אירוע שעשוי להתברר כחשוב הרבה יותר ממספר המנדטים שיקבלו המפלגות החדשות. לא פחות משש רשימות חרדיות הוגשו לבחירות. שתיים מהן מעניינות במיוחד.
"הציבור החרדי", בראשות מוטי לייטנר, הציבה שתי נשים ברביעייה הראשונה (ד"ר נחומי יפה וזיווה גלאנץ), וזהו תקדים ברשימה חרדית. הרשימה תומכת בלימודי ליבה ובקו שלפיו מי שתורתו אומנותו יוכל להמשיך ללמוד, אבל מי שאינו לומד צריך לשרת. לצידה רצה מפלגת אח"י, בראשות יובל אלימלך, אשר צמחה סביב מוסדות אברג'ל בנתיבות, ופונה בעיקר לציבור החרדי-מזרחי והמסורתי. גם היא תומכת בגיוס מי שאינו לומד ובהרחבת לימודי הליבה.
במבט שטחי זה נראה כמו עוד שתי רשימות קטנות שיישרפו מתחת לאחוז החסימה. אבל הסיפור האמיתי הוא לא מספר המנדטים שלהן אלא משבר הייצוג שהן חושפות: הפער ההולך וגדל בין המגזר החרדי לבין העסקונה החרדית המדברת בשמה.
במשך עשרות שנים התבססה הפוליטיקה החרדית על מודל של תיווך. הרבנים קובעים, העסקנים מתווכים - והציבור מצביע. המודל הזה עבד כל עוד התקיימה התאמה סבירה בין אורח החיים של הציבור לבין האינטרסים של המנגנון המפלגתי. אלא שהחברה החרדית השתנתה. יש בה יותר עובדים, יותר בעלי מקצוע, יותר אקדמאים, יותר נשים משכילות, ויותר צעירים שמבקשים להישאר חרדים ובו בזמן להשתלב במדינה. כאשר המפלגות הוותיקות ממשיכות להתנהל כאילו הציבור הזה אינו קיים, נוצרת בהכרח אלטרנטיבה.
השבר עמוק במיוחד בש"ס. המודרנה נולדה באירופה, וחדירתה למדינות ערב היתה מצומצמת הרבה יותר והיא אינה יצרה את אותו קרע חד בין דת לחילון שאפיין חלקים גדולים מיהדות אירופה. החרדיות האשכנזית התעצבה במידה רבה כתגובה להשכלה, לרפורמה ולחילון; המסורתיות המזרחית התפתחה במקרים רבים במרחב גמיש יותר, שבו אדם יכול להיות פחות שומר מצוות בלי להכריז מלחמה על המסורת.
וזה בדיוק הפרדוקס של ש"ס כיום. ש"ס קמה בשם "להחזיר עטרה ליושנה", כלומר להשיב למזרחיות הדתית את כבודה מול ההגמוניה האשכנזית. אבל בסוגיית הגיוס היא הולכת ונצמדת לקו המקסימליסטי של ההנהגה החרדית-ליטאית. ההתבטלות של ש"ס בפני החרדיות הליטאית מובילה כעת לנזק אלקטורלי משמעותי כי המפלגה התרחקה ממסורת מזרחית עמוקה של שילוב בין דתיות, לאומיות, צבא ומדינה.
גם אריה דרעי משלם על השינוי הזה. במשך שנים הוא היה הרבה יותר מפוליטיקאי: הוא היה סמל של קידום חברתי, כבוד מזרחי וכוח פוליטי. אבל כוח כריזמטי נשחק כשהוא הופך למנגנון, וזה מה שקורה לאריה דרעי. וכך כאשר צעיר מזרחי מסורתי, שחובש כיפה, משרת בצבא ורוצה ממשלה ימנית, שומע מש"ס בעיקר מאבק נגד גיוס, אזי בן גביר הופך עבורו לאלטרנטיבה טבעית יותר מהליכוד. כבר כיום יש עדויות וסקרים על זליגה של מצביעי ש"ס לעוצמה יהודית, ובסביבת בן גביר מזהים במפורש את הציבור החרדי־מזרחי כאחד ממאגרי הצמיחה שלהם.
המחיר של העלאת אחוז החסימה בישראל לארבעה מנדטים הוא חניקת תהליכים קריטיים של שינוי חברתי בחברה החרדית. כי בישראל, שהיא כולה אזור בחירה אחד וחברה מפוצלת מאוד, לאחוז חסימה גבוה יש מחיר ייצוגי כבד. הוא מונע מקבוצות חדשות להיכנס בהדרגה לפרלמנט, מאלץ אותן לחיבורים מלאכותיים, ובעיקר מעניק יתרון עצום למפלגות ממוסדות שכבר מחזיקות במנגנון.
אפשר כמובן לטעון שאחוז חסימה נמוך יותר יגדיל את הפיצול ויקשה על המשילות. אבל גם לדמוקרטיה יש מחיר כאשר היא מגינה יותר מדי על המפלגות הקיימות מפני תחרות חדשה. לפעמים רשימה קטנה אינה תקלה במערכת; היא הסימן הראשון לכך שהמערכת עצמה כבר אינה מייצגת את החברה.
אפשר להניח ש"הציבור החרדי" ואח"י לא יעברו את אחוז החסימה. סביר להניח שהן ישרפו עשרות אלפי קולות. אבל אם זה יקרה, אסור לטעות בפירוש התוצאה. כי הקולות האלה לא נשרפו משום שאין להם מה לומר; אלא שהם נשרפו משום שהמערכת אינה יודעת עדיין לתת להם בית.
השבר החרדי האמיתי איננו בין חרדים לחילונים. הוא בין חברה חרדית שמשתנה במהירות לבין הנהגה חרדית שמתעקשת להישאר במקום.
פרופ' משה כהן-אליה הוא מומחה למשפט חוקתי ומייסד "מסד הארץ - מכון המחקר של עם ישראל".