חוויית סף מוות שנמשכה שש דקות הפכה, לדבריה של ד"ר אנה סטון, את כל מה שחשבה שהיא יודעת על החיים. סטון, שהייתה בת 38 בזמן האירוע ב-2016 ועבדה בעבר כחוקרת וטכנאית מעבדה בפרויקטים ממשלתיים, סיפרה ל"דיילי מייל" כי עד אותו יום הייתה אתאיסטית ולא האמינה שהתודעה יכולה להמשיך להתקיים אחרי שהגוף מת.
הכול התחיל לאחר שסבלה מכמה אירועים של דימום כבד. לדבריה, היא הגיעה שלוש פעמים לבית החולים והבעיה טופלה ככיב, אבל למעשה סבלה מהיריון מחוץ לרחם שלא אובחן, וכשהחצוצרה נקרעה היא איבדה כמות גדולה של דם ומצבה הידרדר במהירות.
סטון מספרת שבשיא הכאב הרגישה לפתע שהיא נמצאת מחוץ לגופה, סמוך לתקרת חדר בית החולים, ומשם צפתה בצוות הרפואי מנסה להחיות אותה. היא אף טוענת ששמעה רופא מתייחס לעברה עם התמכרות למשככי כאבים וקורא לה "נרקומנית". לאחר שחזרה להכרה היא שאלה אותו על הדברים, ולדבריה הוא אישר שאכן אמר אותם - והתקשה להבין כיצד יכלה לשמוע זאת בזמן שלא הייתה בהכרה.
"זה היה כאילו הנשמה אמרה לי להתאפס"
מכאן החוויה הפכה מוזרה עוד יותר. סטון סיפרה כי מצאה את עצמה במרחב מואר בצבע לבן-צהבהב, בלי מנהרה, מלאכים או קרובי משפחה מתים. היא לא הרגישה שיש לה גוף, אך לדבריה הייתה מסוגלת לראות ב-360 מעלות ולחוש בנוכחותם של אחרים.
היא מספרת שגם גרסאות צעירות יותר של עצמה - בגילים שנתיים, שש, 12 ו-16 - התקיימו שם לצדה. במקביל, היא חוותה מחדש מפגשים עם אנשים שבהם פגעה במהלך חייה, אלא שהפעם ראתה את האירועים מנקודת מבטם. "ראיתי עד כמה הייתי אנוכית", סיפרה.
התובנה הגדולה ביותר שלה הייתה שכל בני האדם הם, לדבריה, חלק מאותה תודעה. היא מתארת את אלוהים, או "המקור", כמעין אוקיינוס ואת בני האדם כטיפות נפרדות מתוכו, שחוזרות אליו לאחר המוות מבלי לאבד את זהותן. "כולנו הולכים בסוף לאותו מקום", אמרה.
ואז הופיעה מולה גרסה נוספת שלה עצמה. היא לא נשאה נאום גדול ולא חשפה בפניה את סודות היקום - אלא העבירה לה מילה אחת: "לא". סטון הבינה מיד שהיא אינה נשארת שם. לדבריה, היא הרגישה שכל הווייתה נדחסת לזרם צר שחוזר אל גופה דרך הטבור - תהליך שאותו תיארה ככואב במיוחד.
עוד בנושא
"מתתי בלידה וריחפתי לגן עדן. מה שראיתי שם הוכיח לי איזו דת היא האמיתית"
"מתתי ל-17 דקות": התמוטטה בחדר כושר וחושפת מה ראתה כשלבה נדם
לדברי סטון, הדבר המטריד באמת התחיל דווקא אחרי שחזרה הביתה. היא החלה לשמוע בתוך ראשה קול שלא זיהתה כקולה שלה, ושלטענתה הזהיר אותה מפני סכנות: "אל תשתי את זה", "אל תלכי בדרך הזאת" והוראות קצרות נוספות.
במקרה אחד, לדבריה, הקול הורה לה לעצור רגע לפני שכמעט פגעה בהולך רגל ברחוב חשוך. בפעם אחרת היא שמעה גבר שעמד בסמוך אליה שואל מה השעה. היא ענתה "15:30", אלא שלטענתה האיש נבהל והבהיר כי רק חשב על השאלה ולא אמר אותה בקול.
הקולות הובילו אותה גם לבדיקה פסיכיאטרית. סטון סיפרה כי נבדקה כדי לשלול סכיזופרניה ומצבים דומים, וכי בסופו של דבר אובחנה עם פוסט טראומה מורכבת הקשורה לילדות קשה - אך לדבריה לא נמצא הסבר לחוויות החדשות שלה.
השינוי לא הסתיים שם. סטון, שסיפרה כי בעבר התמודדה עם התמכרות לאופיואידים ושתתה בכבדות, טוענת שמאז חוויית סף המוות היא אינה מסוגלת לשתות אלכוהול. כשניסתה לשתות לאחר שחזרה מבית החולים, לדבריה, המשקה "הפך לקצף חם" בפיה והיא נאלצה לירוק אותו. מאז הפסיקה לשתות.
בהמשך עזבה את מסלול המחקר, פנתה להוראה וללימודים בתחומי הפסיכולוגיה והתודעה, והיא מספרת על חוויית סף המוות שלה בפודקאסטים ובראיונות כבר כמה שנים.
מבחינתה, שש הדקות ההן לא היו תקלה רפואית בלבד אלא מסר. "אני קוראת לזה הסטירה הקארמתית שלי", אמרה. "זה היה כאילו אמרו לי: אנה, תתאפסי על עצמך. מה את עושה?"
ומה היא מקווה שכל זה אומר? בעיקר שהחיים אינם מסתכמים, כהגדרתה, ב"חשבונות, מסים, אכזבות ומרוץ העכברים". אחרי מה שהיא טוענת שראתה בצד השני, היא משוכנעת שהתודעה שלנו היא חלק ממשהו גדול הרבה יותר - ושבסוף, כולנו חוזרים לאותו מקום.