סעודיה חוזרת כעת אל מרכז הדיון האזורי מסיבה קונקרטית: הסכם הגרעין האזרחי עם ארצות הברית הוגש לקונגרס ומיד החל לעורר תגובות, הסתייגויות ושאלות על המחיר המדיני והביטחוני שילווה אותו. זה מחזיר לשולחן גם את שאלת הנורמליזציה עם ישראל, משום שטראמפ מבקש לקשור בין שיתוף הפעולה הגרעיני, הידוק הברית עם ריאד והתקדמות ביחסים עם ירושלים. לכן הדיון בסעודיה אינו תיאורטי: הוא שוב נוגע ישירות לארכיטקטורה האזורית שנבנית עכשיו.
מבחינת הנשיא טראמפ, התשובה ברורה. הוא מבקש לחבר שלושה מרכיבים לחבילה אחת: שיתוף פעולה גרעיני אזרחי, הידוק הברית האסטרטגית עם ריאד ונורמליזציה עם ישראל. סעודיה הייתה ונותרה הפרס הגדול של הסכמי אברהם. היא אינה עוד מדינת מפרץ. היא הכלכלה הערבית המרכזית, שומרת המקומות הקדושים ובעלת משקל ייחודי בעולם הערבי והמוסלמי. הסכם בינה לבין ישראל יהיה לכן שינוי אזורי מסדר גודל אחר.
אבל סעודיה של 2026 אינה סעודיה של ערב 7 באוקטובר. ערב המלחמה נדמה היה שהנורמליזציה מתקרבת ושניתן יהיה להסתפק במחווה משמעותית לפלסטינים כחלק מעסקה רחבה יותר. כיום ריאד מציבה את הסוגיה הפלסטינית במקום מרכזי הרבה יותר ודורשת מסלול אמין למדינה פלסטינית כתנאי להתקדמות.
קל להסביר זאת רק באמצעות המראות מעזה והלחץ בדעת הקהל הערבית. אלה בהחלט חשובים, אך התמונה רחבה יותר. המלחמה שינתה גם את קריאת המפה הסעודית. היא המחישה עד כמה המזרח התיכון נותר בלתי יציב ועד כמה גם המטרייה האמריקנית, חיונית ככל שתהיה, אינה מבטיחה לבדה סדר וביטחון. סעודיה אינה מתנתקת מארצות הברית. להפך, הרצון בגרעין אמריקני, בנשק מתקדם ובערבויות ביטחוניות מוכיח עד כמה וושינגטון נותרה עבורה משענת מרכזית. אבל היא כבר אינה רוצה להישען על משענת אחת בלבד.
מכאן גם הרחבת הקשרים עם טורקיה ופקיסטן. אין צורך להפריז ולראות בכך תחליף לברית עם ארצות הברית. נכון יותר לראות זאת כחלק ממדיניות של פיזור סיכונים: טורקיה מביאה עוצמה צבאית ותעשייה ביטחונית, פקיסטן מעניקה עומק אסטרטגי ייחודי, וסעודיה מוסיפה משאבים, מעמד דתי ומרכזיות ערבית. ריאד מבקשת להרחיב את שולי התמרון שלה בעולם שבו אין עוד פטרון יחיד המספק את כל צרכיה.
גם ההיצמדות המחודשת לפלסטינים משתלבת בתמונה הזאת. סעודיה לא הפכה לפתע ל"פלסטינית" יותר. היא הפכה אזורית יותר. ככל שהיא מבקשת למצב את עצמה כמנהיגה ערבית ומוסלמית, היא אינה יכולה להשאיר את הסוגיה הפלסטינית לטורקיה, קטר או איראן. נורמליזציה עם ישראל ללא תמורה פלסטינית ממשית עלולה לעלות לה בלגיטימציה שהיא זקוקה לה דווקא בשעה שהיא מבקשת לבנות סביבה מעגל אזורי רחב יותר.
מכאן גם השינוי ביחס לנורמליזציה. לפני המלחמה נדמה היה שהפלסטינים הם בעיקר מכשול שיש למצוא דרך לעבור מעליו. אחרי המלחמה הם הפכו לחלק מן המחיר שסעודיה דורשת כדי להצדיק את העסקה.
אלא שגם לסעודיה יש מגבלות. מוחמד בן סלמאן זקוק לארצות הברית לא פחות מכפי שוושינגטון מעוניינת בו. אם סעודיה רוצה תוכנית גרעין אזרחית גדולה, יש לה אינטרס עמוק שהיא תיבנה במסגרת אמריקנית ולא תהפוך למקור של חשד, בידוד או מרוץ חימוש. מכאן גם חשיבותה של שאלת ההעשרה. ישראל צריכה לרצות סעודיה המחוברת למערכת האמריקנית, אך לא במחיר יצירת תקדים גרעיני שיערער את מאזן הכוחות האזורי.
מבחינת ישראל, לכן, נכון להימנע משתי טעויות הפוכות. האחת היא להניח שהסעודים פשוט מחכים להזדמנות לחתום על הסכם. השנייה היא להסיק שהסוגיה הפלסטינית סגרה את הדלת. האינטרסים הבסיסיים שהולידו את רעיון הנורמליזציה עדיין קיימים: איראן, טכנולוגיה, השקעות, מסדרונות סחר, ביטחון ואינטרס משותף בסדר אזורי יציב יותר. מה שהשתנה הוא מחיר הכניסה הסעודי.
טראמפ מבקש להשתמש בגרעין ובברית האמריקנית כמנוף לנורמליזציה. בן סלמאן ישתמש בנורמליזציה כמנוף להשגת הביטחון, הגרעין והתמורה הפלסטינית שהוא מבקש. ישראל נמצאת באמצע המשוואה הזאת.
סעודיה אכן חוזרת להיות על ראש שמחתנו, אבל לא משום שהדרך לריאד התקצרה. להפך: היא נעשתה מורכבת יותר. הפרס עדיין גדול, אך סעודיה של אחרי המלחמה מגיעה לשולחן עם יותר אפשרויות, יותר דרישות ופחות נכונות להפקיד את עתידה בידי משענת אחת.