סקוט בסנט בחר במטאפורה מחייבת: Economic D-Day. זהו מונח שאול ממלחמת העולם השנייה, שסימן את פתיחתה של חזית מכרעת שנועדה לשנות את מהלך המלחמה. בהשאלתו למערכה נגד איראן מבקש שר האוצר האמריקאי לומר: לא עוד סבב של סנקציות, אלא ניסיון להפוך את הכלכלה עצמה לזירת הכרעה. אלא שהכותרת קלה מן הביצוע. המבחן האמיתי עוד לפניו: האם המהלך אכן יהפוך לנקודת מפנה.
החידוש אינו בעצם הטלת הסנקציות. איראן מתמודדת איתן כבר עשרות שנים. החידוש הוא הניסיון האמריקאי לתקוף את מערכת ההישרדות שנבנתה סביבן. וושינגטון מכוונת כעת לצמתי העקיפה המרכזיים: ספנות שמניעה נפט וסחורות, זהב ונכסים דיגיטליים שמעבירים ערך מחוץ למערכת הדולרית, וטכנולוגיה ותעופה שמאפשרות למשק ולמערכת הביטחונית להמשיך לתפקד. המטרה היא לא רק לחסום עסקה מסוימת, אלא לפרק את המנגנון שמאפשר לאיראן לחיות תחת סנקציות.
כדי להבין מדוע זה חשוב, צריך להבין את כלכלת ההתנגדות, אֶקְתֶסָאד־אֶ מוֹקָאוֶמַתִי, שהנהגת איראן טיפחה במשך יותר מעשור. הרעיון היה פשוט: אם המערב מטיל סנקציות, איראן תצמצם תלות ביבוא, תעודד ייצור עצמי, תבנה תחליפים מקומיים ותפתח דרכי סחר עוקפות, עסקאות חליפין וחברות קש. במידה לא מבוטלת זה גם הצליח. איראן של היום אינה אותה כלכלה שהייתה לפני עשרים שנה; היא מייצרת הרבה יותר בעצמה ולמדה לחיות בתנאים של בידוד.
אבל ל"כלכלת ההתנגדות" יש מגבלה יסודית: עצמאות איננה אוטרקיה. גם מפעל איראני שמייצר מוצר מקומי זקוק לעיתים למכונה גרמנית, לרכיב סיני, לחומר גלם מיובא, לתוכנה, לחלק חילוף או לתרופה. החקלאות זקוקה לזרעים, ציוד, דשנים וטכנולוגיה. לכן גם המשק המקומי זקוק למטבע חוץ. הבנק העולמי מגדיר את הכלכלה האיראנית כמגוונת יחסית ליצואנית נפט, אך מדגיש שפעילותה והכנסות המדינה עדיין תלויות מאוד בנפט וכי שיבושי יבוא כבר מגבירים את האינפלציה ואת הסיכון למחסור.
וכאן נמצא הרצף שעליו נשענת יכולת ההישרדות הכלכלית של איראן, ושאותו מבקש בסנט לקטוע.
איראן מוציאה חבית נפט. היא מוכרת אותה, בעיקר באמצעות רשתות עוקפות, ומקבלת תמורתה מטבע קשה או ערך שניתן להמיר למטבע קשה. לאו דווקא דולר פיזי. זה יכול להיות יואן, דירהם, זהב, אשראי מסחרי או סחורה שניתן לסחור בה. באמצעות הערך הזה היא קונה מבחוץ את מה שהמשק האיראני אינו יכול לספק בעצמו.
האמריקאים מבקשים עכשיו לא רק למנוע את מכירת החבית, אלא לגרום לכך שגם אם היא נמכרה, יהיה קשה יותר לקבל תמורתה כסף שניתן להשתמש בו, להעבירו דרך בנק או להפוך אותו ליבוא.
זה משמעותי במיוחד במצבה הנוכחי של איראן. הריאל הגיע בשוק לכמעט שני מיליון לדולר, האינפלציה גבוהה מאוד, והמלחמה והשיבושים בסחר מכבידים עוד יותר. כאשר המדינה מתקשה להשיג מטבע קשה, מחיר הדולר עולה; כאשר מחיר הדולר עולה, היבוא מתייקר; וכאשר חומרי גלם וחלקי חילוף מתייקרים, גם המוצר האיראני שמיוצר בתוך איראן מתייקר או מפסיק להיווצר. לכן המשבר אינו נשאר בנמלים. הוא מגיע אל המפעל, אל השדה ולבסוף אל הסופרמרקט.
אבל כאן טמונה גם חולשתה האפשרית של האסטרטגיה האמריקאית. באיראן מתקיימות למעשה שתי כלכלות. האחת היא כלכלת האזרח: משכורת בריאל, מזון, תרופות, שכר דירה ודלק. היא נפגעת ראשונה. השנייה היא כלכלת האליטה: משמרות המהפכה, קרנות וגופים המקורבים למשטר, רשתות הברחה, חברות קש וגישה למטבע קשה. אם הראשונה תקרוס והשנייה תמשיך לפעול, המערכה תכאיב מאוד לעם האיראני אך לא בהכרח תשנה את התנהגות המשטר.
לכן הצלחה אמיתית מחייבת יותר מפיחות נוסף בריאל. היא מחייבת לחדור אל הכלכלה השנייה: לפגוע בחברות החזית, במתווכי הנפט, ברשתות הספנות, ביכולת להעביר זהב ומטבעות דיגיטליים ובגישה של האליטה למטבע חוץ. המבחן איננו כמה יעלה הלחם בטהראן, אלא האם גם מי שיושב בצמרת יגלה שהכסף שלו כבר אינו עובר.
ומעל הכול ניצבת סין. כל עוד בייג'ינג מוכנה לקנות נפט איראני ולאפשר מערכת תשלומים חלופית, נשאר לאיראן צינור חמצן מרכזי. סין היא כיום הלקוחה הדומיננטית של הנפט האיראני ואף איימה להגיב אם ארצות הברית תפגע בחברותיה. לכן השאלה המכרעת איננה אם טראמפ מוכן להעניש את איראן; היא אם הוא מוכן להסתכן בעימות כלכלי עם סין כדי להפוך את הסנקציות על איראן לאפקטיביות באמת.
ומשום כך עדיין מוקדם לדבר על .D-Day נקודת המפנה לא תהיה כאשר הריאל ירשום עוד שפל. היא תגיע כאשר איראן תגלה שהחבית שהיא מצליחה למכור כבר אינה הופכת בקלות לכסף, שהכסף אינו הופך ליבוא, ושהיבוא החסר מתחיל לשתק גם את יכולת הייצור המקומית שעליה נבנתה "כלכלת ההתנגדות".
אם וושינגטון תצליח לקטוע את השרשרת הזאת ובמקביל להעביר את עיקר הכאב מן האזרח אל האליטה השלטונית, אפשר יהיה לדבר על D-Day כלכלי. אם לא, יהיה זה עוד פרק ארוך במאבק שבו איראן כבר הוכיחה שהיא יודעת לסבול, לעקוף ולהסתגל.