בחודש אלול מדברים על "המלך בשדה". במשל הידוע של בעל התניא, המלך הוא כמובן הקדוש ברוך הוא: בחודש אלול, קודם הימים הנוראים, הוא כביכול יוצא מן ההיכל אל השדה, אל העם, ומקבל את כולם בסבר פנים יפות.
אתמול נוצר ב"הפטריוטים" משחק מילים כמעט מתבקש. למרות שנתניהו אינו המלך במובן האלוהי, כמובן - אבל במובן הפוליטי בלבד, הוא יצא מן הלשכה אל השדה שלו, אל הבייס הימני. וכשהקהל שר "ביבי מלך ישראל", נתניהו עצמו דווקא הזכיר את ההבדל החשוב: "אני לא מלך, כי אני צריך להיבחר". זה היה רגע קטן, אבל הוא החזיק בתוכו את כל ההבדל שבין מלוכה למנהיגות דמוקרטית.
כי ריאיון פוליטי טוב אינו נמדד בשאלה אם המראיין אוהב או שונא את המרואיין. הוא נמדד בשאלה אם המרואיין נדרש לתת דין וחשבון. בתקשורת מקוטבת, שבה כמעט כל צופה כבר יודע מה חושב עליו המראיין עוד לפני שהשידור התחיל, היומרה ל"אובייקטיביות" ממילא נשחקה. השאלה החשובה יותר היא אם יש עצמאות מקצועית: האם מראיין שמזדהה עם המחנה שלו מסוגל גם לשאול אותו שאלות קשות.
זו הסיבה שהריאיון ב"הפטריוטים" היה מעניין יותר מכמה מהראיונות האחרונים של יריביו של נתניהו. מעיין אדם אמרה לבנט שהיא אוהבת אותו ואף הודתה שספק אם תצליח להיות אובייקטיבית. אייל ברקוביץ', המזוהה בדרך כלל עם סגנון ישיר ונשכני, הציג מול איזנקוט ריאיון שכמעט לא יצר חיכוך, ופתח אותו במילים "אין לי איך לבקר אותך, ואתה נראה טוב". לעומת זאת, ינון מגל והפאנליסטים לא עשו לנתניהו הנחות: הם שאלו על "הניצחון המוחלט" שטרם הושג במלואו, על הרפורמה המשפטית שכשלה, ועל ועדת החקירה הלאומית שעדיין לא הוקמה.
גם נתניהו, וזה חשוב, לא התחנף לקהל. כשנשאל על כניסת צעירים יהודים לקוסרה הוא הסתייג מן המעשה וחזר לעיקרון הבסיסי של מדינה ריבונית: "יש צבא ויש משטרה ויש ממשלה". דווקא מול קהל ימני אוהד, זו הייתה אמירה חשובה. כי מנהיגות אינה היכולת לומר לבייס את מה שהוא רוצה לשמוע; היא גם היכולת להציב לו גבול.
אבל הרגע החשוב באמת הגיע כשנתניהו חזר לליל שבעה באוקטובר. כאן הריאיון עבר מטלוויזיה לפוליטיקה של מוסדות. נתניהו הציג את האירועים כחלק מבעיה רחבה יותר: מצב שבו בכירי מערכת הביטחון אינם רק מספקים מידע והמלצות לדרג המדיני, אלא לעיתים מתנהלים כאילו שיקול דעתם המקצועי יכול להחליף את שיקול דעתו של מי שנבחר להכריע.
נתניהו התייחס לאמור במסמך הערכת המצב של השב"כ בשעה 5:15 לפנות בוקר, בו הופיעה הנחיה לשמור על "מוכנות בינונית חשאית" כדי לא ליצור "מיס-קלקולציה". נתניהו ראה בכך הוכחה לתפיסה מסוכנת: החשש מפני תגובת יתר של הדרג המדיני הפך בעצמו לשיקול שמרסן את המערכת. על כך כתב ארז תדמור את הספר "מרד הגנרלים", ודוקא בשל עוצמתו, קרא אורי משגב לרשתות הספרים צומת ספרים וסטימצקי שלא לקדם את הספר הזה. כי לא פעם הצורך להשתיק מלמד על הדיוק שבדברים והאמת שבהם.
בדמוקרטיה, מומחיות אינה ריבונות. גנרלים, ראשי שב"כ, משפטנים ופקידים בכירים מחזיקים בידע עצום, ולעיתים גם בשיקול דעת טוב יותר מזה של הפוליטיקאים. אבל דווקא משום שהם אינם עומדים לבחירה, הם אינם יכולים לקבל לעצמם את ההכרעה האחרונה. זהו קו הגבול שבין מקצועיות לבין שלטון פקידים, בין עצה לבין סמכות, בין מדינה שמשרתת את נבחריה לבין מדינה שבה המנגנון מתחיל לראות בעצמו את המבוגר האחראי של הציבור.
וזה גם מה שהפך את האולפן של "הפטריוטים" למעניין באותו ערב. הוא לא היה ניטרלי, ואף אחד לא העמיד פנים שהוא ניטרלי. אבל הוא היה זירה שבה המחנה שאל את המנהיג שלו שאלות שהמחנה עצמו רוצה עליהן תשובות. בעולם תקשורתי שבו "אובייקטיביות" הפכה לא פעם למסכה שמאחוריה מסתתרת עמדה פוליטית ברורה, יש משהו ישר יותר במודל הזה: לומר לצופה מאיזה מקום אתה מדבר, ואז לעשות את העבודה.
נתניהו סיים את הערב כשהוא יורד אל הקהל, לוחץ ידיים ונעטף באהבה. הכריזמה הייתה שם, הסמכות הטבעית הייתה שם, וגם הפער מול בנט המתאמץ, איזנקוט הכבד ולפיד השטחי היה ניכר. האם זה מבטיח לו ניצחון? ודאי שלא. בחירות אינן מחיאות כפיים באולפן וסקרים אינם קהל בית.
אבל במובן עמוק יותר, זה היה בדיוק "המלך בשדה". לא מפני שנתניהו הוא "מלך", אלא מפני שמנהיג דמוקרטי חייב לצאת שוב ושוב מן ההיכל אל השדה, לפגוש את הציבור בלי מתווכים, לשמוע מה בוער בו ולשכנע אותו מחדש. תכנית "הפטריוטים" החליפה במובן מסוים את כיכרות העיר שמנחם בגין היה ממלא בתחילת שנות השמונים.
וכן, מלך אינו צריך בחירות. מנהיג כן.
פרופ' משה כהן אליה הוא "מייסד מסד הארץ - מכון המחקר של עם ישראל", והוא אחד הפאנליסטים בתכנית הפטריוטים.