כצפוי, בג"ץ הוציא צו ארעי שמונע משר המשפטים לקדם את המנגנונים הנדרשים לבחירת ראש המחלקה לחקירת שוטרים (מח"ש) על פי החוק החדש. אפשר כמובן לדון בכל החלטה כזו כאילו היא עומדת בפני עצמה, להתפלפל על סעד זמני ועל מאזן נוחות. אבל צריך להסתכל על התמונה הרחבה ולזהות את הדפוס:
בכל פעם שהדרג הנבחר מנסה להזיז מילימטר ממוקדי הכוח של ההגמוניה הישנה, המערכת נעמדת על הרגליים האחוריות. בכל הסוגיות שנוגעות לכוח המשפטי - עילת הסבירות, הוועדה לבחירת שופטים, ועכשיו מח"ש - הם לא משחררים במילימטר.
מח"ש איננה עוד מחלקה בירוקרטית. זה גוף חקירה שמחזיק בכוח אדיר כלפי המשטרה, ובנסיבות מסוימות גם כלפי אנשי שירות הביטחון. כאשר השב"כ כבר אינו מצוי בשליטתה המעשית של היועצת המשפטית, וכאשר גם המשטרה אינה מתיישרת בהכרח עם רצונה, השליטה במח"ש הופכת לחשובה במיוחד. במובן הזה מח"ש יכולה להפוך למעין מיליציה משפטית: גוף עם חוקרים, סמכויות חקירה, מעצרים ואקדחים, שמסוגל להטיל מורא על בכירי מערכות הביטחון ואכיפת החוק.
לכן הסיפור איננו "עצמאות מח"ש". השאלה האמיתית היא: עצמאות ממי? מי מחזיק כוח שהוא מסוכן יותר במדינה דמוקרטית ואשר עלול לעשות בו שימוש לרעה. אם בעבר היתה הצדקה להוציא את מח"ש מהמשטרה כי לא נכון לתת לחתול לשמור על השמנת, כיום ברור שהפרקליטות עצמה איננה שחקן מוסדי נייטרלי אלא צד במאבק טקטוני על שליטה במדינה, ומח"ש היא כלי נשק במאבק הזה.
החוק החדש אינו קובע שיריב לוין יתעורר בבוקר וימנה את חברו לראש מח"ש. הוא קובע מנגנון בחירה באמצעות ועדה. אפשר להתווכח על הרכבה, אבל אי אפשר להעמיד פנים כאילו קיימות רק שתי אפשרויות: או שליטה של הפרקליטות, או "פוליטיזציה".
זו בדיוק התחבולה המושגית שמאפשרת לדיפ סטייט הישראלי לשמר כוח. כל כוח שמוחזק בידי המשפטנים, שמוטים לשמאל, מוגדר "מקצועי"; וכל כוח שמוצא מידיהם ומוכנס אליו ממד של אחריותיות דמוקרטית הופך מיד ל"פוליטי". זהו אחד הטריקים המוצלחים ביותר של היוריסטוקרטיה הישראלית: להפוך את האינטרס המוסדי שלה לעיקרון חוקתי.
מי שמפחיד במיוחד את המערכת הוא עו"ד רואי כחלון. כחלון הוא איש פרקליטות ותיק, שכיהן בין היתר כראש צוות בפרקליטות. כאשר נתניהו ביקש למנות אותו לממלא מקום נציב שירות המדינה, בהרב-מיארה יצאה נגד המינוי. במקביל נפתחה נגדו חקירה משמעתית סביב טענה לאי-דיוקים בקורות החיים שלו, ובמרכזה השאלה כיצד תיאר ניסיון ניהולי מתקופת עבודתו ברשת מכוני כושר.
אז החקירה נמרחה יותר משנה מבלי שננקטו כל צעדים ממשיים. במרץ השנה כבר קבע נציב תלונות הציבור על מייצגי המדינה בערכאות, השופט בדימוס מנחם פינקלשטיין, כי תלונתו של כחלון על התמשכות ההליך מוצדקת. חודשים עברו, ושום דבר לא בוער.
ואז מתפרסם שכחלון מועמד לראשות מח"ש. ופתאום החקירה מתעוררת לחיים. ימים ספורים לאחר פרסום מועמדותו דווח שהחקירה חודשה, לאחר חודשים ארוכים של קיפאון. עכשיו כבר מזמנים עדים. כי עכשיו דחוף ועכשיו המערכת נזכרת בתיק שהיה מונח כמעט ללא תנועה. ומי שמאמין שזה מקרי שקול למי שמאמין בפיית השיניים.
עכשיו שימו לב לאירוניה: כאשר גלי בהרב-מיארה עצמה התמודדה על תפקיד היועמ"שית, היא הציגה את שופטת העליון ענת ברון כממליצה וציינה היכרות מקצועית ואישית של עשרות שנים. ברון הבהירה שאין ביניהן היכרות מקצועית שמאפשרת לה להמליץ עליה מקצועית. הדבר פורסם בזמן אמת - ובכל זאת בהרב-מיארה מונתה. כי איש לא חשב שצריך למרוח נגדה חקירה במשך שנה וחצי שתמשיך לרחף מעל ראשה בכל פעם שתבקש להתמנות לתפקיד ציבורי.
זו בדיוק השיטה של הפרקליטות והיוריסטוקרטיה: להחזיק תיק זניח תלוי ועומד כנגד אויבי השיטה, רק כדי שאפשר יהיה לטעון שרובצת "עננה" סביב מינויים. זוכרים את תלונתו של מנדלבליט על שי ניצן ש"מחזיק אותו בגרון" ומסרב לסגור את תיק הרפז? וכך תיק אינו חייב להסתיים בהרשעה כדי להיות אפקטיבי. די בכך שהוא נשאר פתוח, וכך האדם מסומן, המינוי נחסם, העננה נשארת, והמערכת ממשיכה הלאה.
זה בדיוק מה שהבחירות הקרובות צריכות לעסוק בו. משום מה נושא הדיפ-סטייט כמעט ונעלם מסדר היום. הנושא הביטחוני עומד במוקד, כאילו שאלת השליטה במוסדות איננה עולה כמעט בכלל.
אז בחירות אינן רק השאלה מי יישב בכיסא ראש הממשלה. השאלה היא האם מי שהציבור בוחר מסוגל בכלל להזיז את מוקדי הכוח של המדינה. אם התשובה היא לא, אנחנו אולי ממשיכים להצביע, אבל מישהו אחר ממשיך לשלוט. כי המאבק האמיתי הוא על הזכות של הציבור להחזיר לעצמו את ריבונותו על המדינה.
פרופ' משה כהן-אליה הוא מומחה למשפט חוקתי ומייסד "מסד הארץ - מכון המחקר של עם ישראל".