התקיפה הישראלית באבו אל-ד'והור אינה עוד תקיפה בסוריה. האירוע מסמן את המעבר מזירה שבה ישראל נאבקה במשך שנים בהתבססות האיראנית, לזירה חדשה שבה השאלה המרכזית היא מי יעצב את דמשק ביום שאחרי אסד.
במובן זה, שדה התעופה הצפוני, הממוקם במרחב שבין אדליב, חלב וחמאה, הוא הרבה יותר ממסלול המראה ישן - הוא הופך לסמל של מאבק על הארכיטקטורה הביטחונית החדשה של סוריה.
הגיאוגרפיה כאן חשובה מאוד. אבו אל-דוהור נמצא כ-70 קילומטרים בלבד מן הגבול הטורקי. בימים שקדמו לתקיפה ביקרה במקום משלחת צבאית טורקית, ולפי אחד הדיווחים אף יום קודם לכן, כדי לבחון אפשרויות לשיקום המסלול ולהחזרת הבסיס לפעילות. כלומר, ישראל לא תקפה סתם שריד מוזנח של צבא אסד. היא תקפה אתר שבדיוק החל לקבל מחדש משמעות בתוך מערכת היחסים הצבאית המתהדקת בין אנקרה לדמשק.
במשך שנים היה ההיגיון הישראלי בסוריה ברור למדי: למנוע מאיראן ומחיזבאללה לבנות תשתית צבאית שתאיים על ישראל, לשבש העברות נשק ולשמור על חופש פעולה אווירי כמעט מוחלט. אלא שהמציאות השתנתה: איראן נחלשה מאוד בסוריה, משטר אסד איננו - וסוריה החדשה מנסה לחזור ולהיבנות כמדינה.
לתוך החלל שנוצר נכנסת טורקיה
וכאן מתחילה הבעיה הישראלית החדשה. טורקיה אינה איראן: היא אינה פועלת באמצעות מיליציות בלבד, אלא באמצעות מדינה, צבא, מערכות הדרכה, מודיעין, מכ"ם והגנה אווירית.
טורקיה מחזיקה בגבול ארוך עם סוריה, נהנית ממעמד עמוק בצפון המדינה ומבקשת להיות אחד הגורמים המרכזיים בבניין הצבא הסורי החדש. מבחינת דמשק זה כמעט טבעי: סוריה זקוקה לפטרון, לציוד, להכשרה ולכסף. מבחינת ישראל, לעומת זאת, בנייתו מחדש של כוח צבאי סורי בחסות טורקית מעלה שאלות אחרות לגמרי.
אבו אל-דוהור נמצא בדיוק בנקודת המפגש הזאת. אם טורקיה מסייעת לשקם את השדה, את המסלולים ואת מערכי ההגנה האווירית, ישראל רואה בכך יותר משיקום סורי לגיטימי. היא רואה התחלה של מציאות שעלולה בעתיד לצמצם את חופש הפעולה שלה. לפי דיווחים, הביקורים הטורקיים במקום השתלבו במאמץ רחב יותר לשיקום מערכי ההגנה האווירית הסוריים, לרבות מכ"מים.
זו כנראה הסיבה הראשונה לתקיפה: לבלום התבססות צבאית טורקית לפני שהיא הופכת לעובדה מוגמרת.
הסיבה השנייה היא הרצון למנוע בנייה מהירה מדי של חיל אוויר והגנה אווירית סוריים. לא במקרה נפגעו המסלול ומתקני האחסון. ישראל אינה מתנגדת בהכרח לקיומה של סוריה מתפקדת, אבל היא בהחלט מבקשת לקבוע תקרה ליכולות הצבאיות שהמדינה החדשה תוכל לבנות.
מסלולים, מכ"מים ומערכי נ"מ אינם רק סמלי ריבונות; הם נכסים שיכולים לשנות את מאזן הכוחות.
הסיבה השלישית רחבה יותר: ישראל מבקשת לקבוע כבר עכשיו את כללי המשחק. היא אינה רוצה להמתין חמש שנים ואז לגלות שסוריה הפכה למרחב צבאי טורקי שבו כל פעולה ישראלית מחייבת תיאום עם אנקרה. ניסיון העבר לימד את ישראל שקשה מאוד לפרק תשתית אסטרטגית לאחר שהתבססה. לכן היא פועלת כאשר הארכיטקטורה עדיין נוזלית.
אבל כאן בדיוק טמונה גם הסכנה
טורקיה אינה עוד שחקן מקומי שניתן לתקוף מבלי לחשב את התגובה. היא חברה בנאט"ו, בעלת צבא גדול, שאיפות אזוריות ויכולת להפעיל לחץ על וושינגטון. שליחו של טראמפ לאזור, טום ברק, אף הזהיר כי הטורקים לא ידעו מראש על התקיפה וכי היעדר מנגנון תיאום עלול היה להוביל לתגובה צבאית. ארצות הברית מקדמת כעת מנגנון מניעת חיכוך בין ישראל, טורקיה וסוריה.
וזו אולי הנקודה החשובה ביותר: התקיפה באבו אל-דוהור היא לא רק פעולה צבאית. היא פעולה של עיצוב סדר אזורי.
ישראל אומרת לדמשק: סוריה יכולה להשתקם, אבל לא ללא גבולות. היא אומרת לאנקרה: נוכחות טורקית בסוריה אינה מעניקה צ'ק פתוח. והיא אומרת לוושינגטון: אם אתם רוצים לבנות כאן סדר חדש, הוא חייב לקחת בחשבון גם את הקווים האדומים הישראליים.
בסוריה הישנה ישראל נלחמה כדי למנוע מאיראן להשתלט על החלל. בסוריה החדשה היא נאבקת על השאלה מי ימלא אותו.
אבו אל-ד'והור, שבעים קילומטרים בלבד מטורקיה ומשלחת טורקית שביקרה בו ממש ערב התקיפה, הוא המקום שבו המאבק על הארכיטקטורה החדשה של סוריה הפך מתיאוריה אסטרטגית לפצצה על מסלול ההמראה.