אבי דיכטר. ראש שב"כ נערץ לשעבר. התקווה הגדולה של הפוליטיקה הישראלית בתחילת האלף הנוכחי. אדם שבילה עשרות שנים במלחמה בטרור, מי שניחן בקסם אישי מסויים, ערבית ציורית ורזומה בטחוני מפואר. דיכטר הספיק להצטרף ל"קדימה" אצל שרון, שהעריך אותו מאוד, לכהן כשר לבטחון פנים בממשלת אולמרט, ואחר-כך לפרוש ולעבור לליכוד.
כאן, קרה לו משהו מוזר. הוא הזדכה על עצמו, איחסן בימ"ח את עמוד השידרה המוסרי והערכי שלו, והפך לשטיח עליו ניגבה משפחת נתניהו את רגליה לאורך כל הקדנציות. נכון, הוא לא היה שם לבד. זה היה השטיח הארוך והמשוטח ביותר שנראה כאן אי פעם. כמעט כל חבריו בליכוד עשו את אותו מעשה. אלא שעל דיכטר זה נראה מוזר. כאילו לא שייך. בכל זאת, האיש הזה לא עשה קריירה מפחדנות. היו לו קבלות כלשהן על אומץ. אז למה?
הסיבה פשוטה: כי הוא, כמו רוב האחרים, האמין שיוכל להיות ראש הממשלה אחרי נתניהו. כן כן, זה הסיפור כולו. רק להחזיק מעמד ולהיות שם כשזה קורה. כמו שעשה אריאל שרון בזמנו, אחרי תבוסת נתניהו ב-99. על המזבח הזה עקד דיכטר את שמו הטוב ועכשיו הוא מביט בו מתכלה באש התמיד.
כמה חבל. אבל היי, זה לא נגמר עד שזה נגמר. מי יודע, אולי לנוכח מצוקת הבטחוניסטים, יסכים נתניהו לשריין את דיכטר ברשימה כדי שיהיה בה, לפחות, בטחוניסט אחד. הבטחוניסט הזה כבר מזמן לא פועל למען בטחון המדינה, אלא יותר למען בטחונה של משפחת נתניהו, אבל זה יותר טוב מכלום.