תוצאות הפריימריז בליכוד לא הכריעו את המאבק בין שני הזרמים הגדולים בתנועה. להפך, הן חשפו כמעט תיקו פוליטי בין מה שאפשר לכנות "הימין הממלכתי" לבין הימין הפופוליסטי. מה שמסתמן הוא שהליכוד לא הכריע בין שתי התרבויות הפוליטיות שלו.
הנציגים של הזרם הפופוליסטי, אלה שנלחמים נגד מוקדי כוח לא נבחרים ותובעים להחזיר כוח למוסדות הנבחרים, הם בדרך כלל צבעוניים יותר, עממיים יותר ולעיתים גם קשים יותר לעיכול. אבל אסור להתבלבל בין סגנון למהות. השאלה הדמוקרטית איננה מי מדבר יפה יותר, אלא מי אמור להחזיק בכוח.
כדי להבין את המאבק הזה צריך למקם אותו בתוך תהליך גלובלי רחב יותר. בעשורים האחרונים השתנתה הסוציולוגיה של הפוליטיקה המערבית. חלקים גדולים מן השמאל עברו לייצג אליטות משכילות, בעלי מקצועות חופשיים, תושבי מטרופולינים וקבוצות זהות ומיעוט. במקביל, חלקים גדולים מן המעמדות העובדים, הפריפריה והציבור המסורתי נעו ימינה.
השינוי לא התמצה רק במעבר של קולות, אלא מבטא מאבק בין שתי תפיסות של כוח. מצד אחד עומדות שכבות שמעניקות משקל רב למומחיות, למוסדות מקצועיים ולמגבלות על הכרעת הרוב. מן הצד האחר עומדות קבוצות שחשות שהמדינה חדלה לדבר בשפתן, ושיותר ויותר הכרעות מתקבלות בידי אנשים שאיש לא בחר בהם.
מכאן צמח הימין החדש. הנוצרים הדמוקרטים בגרמניה, השמרנים בבריטניה והרפובליקנים שלפני טראמפ נטו להגן על מוסדות הסדר הקיים גם כאשר חלק ממצביעיהם חש שהמוסדות כבר אינם ניטרליים. בחלל הזה התחזקה מפלגת "אלטרנטיבה לגרמניה" על חשבון הנוצרים דמוקרטים, "רפורמה ל UK" על חשבון השמרנים בבריטניה, ותנועת MAGA בראשות טראמפ ששינתה מן היסוד את המפלגה הרפובליקנית. כי הימין החדש אינו מסתפק בניצחון בבחירות, אלא שהוא שואל את השאלה החשובה באמת: מי באמת שולט במדינה לאחר שהבחירות מסתיימות.
בישראל המאבק חריף במיוחד, משום שהוא מתמקד בראש ובראשונה במערכת המשפט. בתקופת אהרן ברק הורחבו השפיטות וזכות העמידה, התפתחה ביקורת שיפוטית רחבה, ולאחר חוקי היסוד של 1992 הוכרה סמכותו של בית המשפט לפסול חקיקה. בינואר 2024, בפסק הדין בעניין עילת הסבירות, ביטל בית המשפט לראשונה תיקון לחוק יסוד. הפסיקה הזו היוותה שלב נוסף בתהליך שבו המילה האחרונה עוברת מן הריבון הנבחר אל המשפטנים, היה כאן למעשה שינוי משטרי מדמוקרטיה ליוריסטוקרטיה.
על הרקע הזה צריך להבין גם את השינוי שעבר הליכוד. המונח "ממלכתיות" מזוהה היסטורית עם בן-גוריון. אצל בגין נכון יותר לדבר על אמונה בשלטון החוק, בעצמאות בית המשפט ובריסון עצמי של השלטון. אבל היא נולדה בתקופה שבה הימין ראה בבית המשפט מגן מפני שלטון מפא"י, ולא העלה בדעתו שבית המשפט עצמו יהפוך למוקד כוח מרכזי במחלוקת הפוליטית.
לכן אנשי "הימין הממלכתי" הישן - כמו דן מרידור וציפי לבני - איבדו בהדרגה את מקומם בליכוד. לא משום שמצביעי הליכוד חדלו להאמין בדמוקרטיה, אלא מפני שחדלו להאמין שהגנה בלתי מסויגת על המוסדות הקיימים היא בהכרח הגנה על הדמוקרטיה.
פרופ' נעם גדרון תיאר את הליכוד כמפלגת מרכז-ימין ממסדית שהפכה לפופוליסטית במידה חריגה בהשוואה לימין הממסדי באירופה. אבל במה שהוא מתאר כ"פופוליזם" אפשר לראות גם תגובת נגד דמוקרטית של ציבור שאיבד אמון באליטות ובמוסדות שאינם נבחרים. המונח פופוליזם משמש לעיתים כקללה שמאפשרת להתחמק מן השאלה החשובה באמת: מי מחזיק ביותר מדי כוח?
יש כמובן גם סכנה הפוכה. פופוליזם נעשה אנטי-דמוקרטי כאשר מנהיג טוען שרק הוא מייצג את "העם האמיתי" ושולל את הלגיטימיות של יריביו. אבל גם האליטיזם נעשה אנטי-דמוקרטי כאשר קבוצה מקצועית משכנעת את עצמה שרק היא מבינה את האינטרס הציבורי ולכן מותר לה לעקוף את הכרעת הבוחר.
זהו המאבק שנחשף בפריימריז בליכוד: זה לא מאבק בין אנשים מנומסים לאנשים צבעוניים, אלא בין תפיסה של ממלכתיות המדגישה אמון במוסדות לבין תפיסה פופוליסטית המדגישה את ריבונות העם. הליכוד לא הכריע ביניהן.
לא כל פופוליזם הוא דמוקרטיה. אבל בלי ריבונות העם אין דמוקרטיה. המילים הראשונות בחוקת ארצות הברית אינן "We the Judges" אלא We the People.
אז אפשר להתווכח על הסגנון של הפופוליסטים בליכוד. אבל על זהות הריבון אסור להתבלבל.