נתוני המאקרו של ישראל נראים טוב באופן מפתיע. בנק ישראל צופה ל־2026 צמיחה של 4% ואינפלציה של 1.8%. אחרי מלחמה ארוכה, גיוסי מילואים עצומים ואי-ודאות חריגה, אלה נתונים מרשימים.
אז למה הישראלי לא מרגיש עשיר? למה המזון, הדירות והמכוניות כל כך יקרים?
לפי ה-OECD ישראל היא אחת מחמש המדינות היקרות בארגון, ומחירי המזון והדיור בה הם מן הגבוהים בעולם המפותח. חשוב עוד יותר: רמת המחירים בישראל גבוהה מכפי שניתן היה לצפות לפי רמת התוצר לנפש. כלומר, הבעיה איננה רק שאנחנו מדינה עשירה ולכן יקרה. יש כאן בעיה מבנית, בעיה שאפשר לכנות אותה "הדיפ סטייט הכלכלי".
וצריך להדגיש: לא מדובר בחבורה שיושבת בחדר אפל ומתאמת מחירים. דיפ סטייט איננו חייב להיות קונספירציה. הדיפ סטייט הכלכלי יכול להיות מבנה כוח: מערכת של אינטרסים, רגולציה, חסמי כניסה וקשרים בין מוסדות שמתגבשת במשך עשרות שנים, עד שהיא מתחילה להגן על עצמה.
הכלכלן הפוליטי פרופ' מנקור אולסון הסביר כבר לפני עשרות שנים מדוע קבוצות קטנות ומאורגנות מצליחות לעיתים קרובות לגבור על ציבור גדול ומפוזר. ליבואן גדול, בנק או ספק מזון שווה להשקיע מיליונים כדי להגן על רווח של מאות מיליונים. ולעומת זאת, לצרכן שמשלם עוד עשרים שקל בקנייה בסופר אין תמריץ מקביל להתארגן. וכך נוצרת "כלכלת רנטות", כלומר, מי שכבר בפנים נלחם כדי להישאר בפנים, ומי שמנסה להיכנס נתקל בתקינה, מכסים, רישיונות, רגולציה ותהליכים אינסופיים.
כך, ה-OECD מצא שב-20 קטגוריות מזון שלושה ספקים אחראים לכ-84% מהמכירות.
מבקר המדינה מצא פערים של עד 226% בין מחירי מוצרים זהים ביבוא ישיר ליבוא מקביל. בשוק הרכב, היבואנים הישירים החזיקו ב־2023 יותר מ־97% מהשוק, ושנים של רפורמות כמעט שלא הצליחו לערער את המבנה הזה.
גם בבנקאות התמונה דומה: חמש הקבוצות הבנקאיות הגדולות מחזיקות כמעט בכל נכסי המערכת הבנקאית. רשות התחרות אף הכריזה עליהן השנה כ"קבוצת ריכוז". למרות שבנק ישראל התנגד למהלך, קשה לטעון שאין כאן שאלה מבנית עמוקה של תחרות וכוח.
ובתחום הדיור המדינה עצמה מהווה חלק מהותי מהבעיה. בישראל יכולות לחלוף ב-13 שנים משלב התכנון ועד האכלוס. כי כאשר המדינה שולטת בקרקע, בתכנון וברישוי, ואז תוהה מדוע ההיצע אינו מגיב לביקוש, אזי אין צורך לחפש קרטל סודי. זו המערכת עצמה שמייצרת את המחסור.
הקושי מועצם בשל תופעת הדלת המסתובבת. תופעה כזו מתרחשת כאשר רגולטורים ומפוקחים פועלים באותו עולם מקצועי, נפגשים באותן ועדות ולעיתים עוברים מצד אחד של השולחן לצד השני. שוב, גם כאן אין מדובר בשחיתות במובן הרגיל של המילה. כי מבני כוח אפקטיביים אינם זקוקים לשחיתות. מספיק שמערכת שלמה לומדת בהדרגה מה נחשב "מקצועי", מה "אחראי" ומה "מסוכן", עד שהאינטרס של השחקנים הקיימים מתחיל להישמע כמעט זהה לאינטרס הציבורי.
בואו נדבר על התפקיד של מחאת קפלן בדיפ סטייט הכלכלי הזה. במשך חודשים שמענו שמחאת קפלן היא מאבק נגד ריכוז כוח ולמען הדמוקרטיה. אלא שהמאבק הזה היה סלקטיבי מאוד. הוא גילה רגישות עצומה לכל ניסיון של הדרג הנבחר לשנות את מאזן הכוחות מול מערכת המשפט, הפקידות והייעוץ המשפטי, אבל הרבה פחות רגישות למוקדי כוח כלכליים בלתי-נבחרים שמשפיעים מדי יום על הכיס של כל אזרח בישראל.
אני לא טוען כאן שכל מפגין בקפלן ביקש להגן על מונופולים, או שכל בעל הון שתמך במחאה עשה זאת כדי להגן על עסקיו. הטענה היא אחרת: שמחאת קפלן מרדה בסוג אחד של כוח (של הימין הפוליטי), ובו בזמן קידשה כמעט כל כוח אחר שנשא את התווית "מקצועי", "עצמאי" או "שומר סף", כלומר, קידשה את הכוחות שמזוהים עם ההגמוניה הישנה.
אז להגמוניה הישנה יש נקודת עיוורון. היא רואה כוח כשהוא נמצא בידיו של פוליטיקאי שהיא אינה אוהבת, אבל מתקשה לראות אותו כשהוא נמצא בידיהם של רגולטורים, מוסדות מקצועיים, בנקים, יבואנים וקבוצות אינטרס שמדברים בשפה שלה.
לכן הטיפול ביוקר המחיה איננו עוד "רפורמה". הוא מאבק במבנה כוח: פתיחת יבוא, הורדת חסמי כניסה, פירוק ריכוזיות, הגבלת הדלת המסתובבת, האצת תכנון ובנייה, ויצירת תנאים שבהם שחקנים חדשים באמת יכולים להתחרות בוותיקים. אחרת, נמשיך לשלם "רנטות" למוקדי הכוח, שרבים מהם מממנים את מחאת קפלן עצמה.
כי דיפ סטייט איננו רק מי שמחזיק בסמכות שאין לו אחריות עליה. הוא גם מי שמחזיק ברנטה שאיש כבר אינו מעז לגעת בה. והדיפ סטייט הכלכלי אינו מסתתר במחשכים. אנחנו פוגשים אותו בכל פעם שאנחנו פותחים את הארנק.
פרופ' משה כהן-אליה הוא המייסד של "מסד הארץ - מכון המחקר של עם ישראל".
השאלון שיעשה לכם סדר - מי המפלגה שהכי מתאימה לעמדות שלכם?