השופט יצחק עמית, מי שמונה בהליך שנוי במחלוקת לתפקיד "נשיא" בית המשפט העליון, קבר את אחת הפרשות החמורות ביותר בתולדות היוריסטוקרטיה הישראלית: פרשת הדלפת הסרטון משדה תימן, שהציג את חיילי צה"ל בעולם כמי שביצעו מעשה מיני חמור בעציר ביטחוני.
הסרטון הופץ ברחבי העולם וזכה לחשיפה עצומה, ואף שימש בפרסומים ובדוחות של גורמי או"ם שעסקו בטענות לאלימות מינית כלפי עצירים פלסטינים. הנזק התדמיתי לישראל וללוחמים היה עצום. גיא פלג וחדשות 12 הציגו את הסרטון ככזה ש"כולל תיעוד של העבירה המיוחסת לאנשי המילואים - מעשה סדום בנסיבות אינוס", אף שהמעשה הנטען אינו נראה בסרטון באופן גלוי. תביעת דיבה בסך כ־1.5 מיליון שקל כבר הוגשה נגד פלג וחדשות 12, ובמרץ השנה בוטל כתב האישום נגד חמשת הלוחמים בשל הצטברות של קשיים ראייתיים, פגיעה בהליך ההוגן והתנהלות חריגה של גורמים בפרקליטות הצבאית.
כשהפצ"רית הודתה כי היא זו שאישרה את הדלפת הסרטון, זו הייתה רעידת אדמה עבור היוריסטוקרטיה הישראלית. מבחינה מוסדית, נפילתה עלולה הייתה לגרור גם פגיעה קשה בבהרב-מיארה, שפעלה לאורך השנים להגנה על מבנה הכוח הנוכחי בישראל, ובין היתר גם על עמית. בפרשה עצמה הוגשה לבג"ץ מטעם המדינה עמדה שהתבססה על בדיקה פנימית שלפיה לא אותר מקור ההדלפה; לאחר מכן התברר שהפצ"רית עצמה אישרה אותה. מכאן נולד גם החשד החמור לדיווח כוזב לבג"ץ.
כדי להבין את המהלך של עמית לטיוח הפרשיה צריך לחזור לנובמבר 2025. ההרכב של יעל וילנר, אלכס שטיין וגילה כנפי-שטייניץ קבע בעניין בוארון כי בנסיבות החריגות של הפרשה קיים קושי ממשי להפקיד את הפיקוח על החקירה בידי בכירי הייעוץ המשפטי לממשלה או בכירי פרקליטות המדינה. בכירים במערכות הללו היו מעורבים קודם לכן בפיקוח על הבדיקה שנועדה לאתר את מקור ההדלפה. בית המשפט קבע שבמצב חריג כזה רשאי שר המשפטים להפעיל את סעיף 23א(ד) לחוק שירות המדינה ולהעביר את סמכות הפיקוח לגורם אחר.
ואז התחיל מסע היסורים של לוין שר המשפטים למנות עובד ציבור שיכול לעמוד בתנאים הנוקשים שהוצבו למינוי בהלכת בוארון. לוין מינה תחילה את השופט בדימוס אשר קולה. בג"ץ קבע שקולה עומד מבחינה מהותית בתנאים, אך פסל את המינוי בשל הוראת החוק האוסרת על נציב תלונות הציבור על שופטים לעסוק בעיסוק נוסף. לוין עבר אפוא למועמד הבא: השופט בדימוס יוסף בן־חמו.
וזה השלב שעמית נכנס למרכז הזירה כדי לנווט את התוצאה לכיוון הרצוי עבורו: קבורת הפרשיה וביטול הלכת בוארון עצמה.
תחילה, כדן יחיד במסגרת הליכי הדיון הנוסף, הוא הקפיא את מינוי בן-חמו מטעמי "שימור המצב הקיים". בהמשך, בהרכב עמית, וילנר וכבוב, נפסל גם בן-חמו, משום שלא עמד בתנאי שקבע פסק דין בוארון שלפיו הגורם המפקח יהיה עובד מדינה בכיר; קליטתו הזמנית לשירות המדינה לצורך התפקיד לא הספיקה.
מיד לאחר מכן עשה עמית את הצעד העקרוני החשוב ביותר: הוא קיבל את הבקשות לדיון נוסף של משמר הדמוקרטיה ושל פרקליטות המדינה, וקבע דיון בפני כל 11 שופטי העליון בשתי שאלות הנוגעות ללב הלכת בוארון: סמכות השר לפי סעיף 23א(ד), והיקפו של ניגוד עניינים גורף או מערכתי. הלכת בוארון עדיין חיה פורמלית, אבל עמית פתח את הדלת לבחינה מחדש של יסודותיה.
עצם אישור הדיון הנוסף הוא אינדיקציה משמעותית. מחקר של פרופ' יהונתן גבעתי וישראל רוזנברג מצא כי השופט שמקבל בקשה לדיון נוסף מצביע נגד תוצאת פסק הדין המקורי ב-87% מהמקרים, לעומת 65% בקרב השופטים האחרים המצטרפים להרכב. לכן החלטתו של עמית אינה מוכיחה מראש כיצד יצביע, אבל היא בהחלט מלמדת, ברמת הסתברות גבוהה, לאן נושבת הרוח.
והשבוע קיבלנו קדימון. היועצת המשפטית למשרד המשפטים, יעל קוטיק, קבעה כי אף שמניעותה של בהרב-מיארה נותרה בעינה, מניעותו של פרקליט המדינה עמית איסמן הוסרה בעקבות התפתחות החקירה. העתירה הגיעה להרכב של עמית, כבוב ומינץ. שוב עמית הנדס את ההרכב, כך שיש לו רוב אוטומטי: כבוב כמעט תמיד מצטרף אליו, והוא חלק מהמחנה ההיפר אקטיביסטי בעליון, ואילו מינץ השמרן יותר הוא שם כעלה תאנה; מעין תחליף סולברג. וכמובן שזה בדיוק מה שקרה: עמית וכבוב היו הרוב, מינץ נותר במיעוט.
עמית וכבוב סירבו להתערב בחוות דעתה של קוטיק. ואילו מינץ הצביע בדיוק על הבעיה: כיצד ניתן להסתמך על תוצאות החקירה כדי להסיר את המניעות כאשר אותו גורם חיצוני שהלכת בוארון ביקשה להעמיד מעל החקירה מעולם לא מונה? מינץ כתב למעשה כי כל עוד לא מומש פסק דין בוארון באמצעות פיקוח חיצוני, אי אפשר לומר שהתשתית העובדתית "התעדכנה" באופן המאפשר להסיר את המניעות. אחרת, כתב, פסק דין בוארון "ירוקן מכל תוכן".
וכך פעל עמית לקבורת הלכת בוארון בשתי דרכים. במקרה הקונקרטי הוא מאפשר להשיב את התיק לפרקליטות בלי שהפיקוח החיצוני שקבע פסק הדין המקורי התקיים מעולם. ובמישור העקרוני הוא פתח בדיון נוסף את עצם ההכרה בסמכות השר ובניגוד עניינים מוסדי, ובכך יצר אפשרות לצמצם או להפוך את התקדים גם לעתיד.
וצריך לשים לב למערכת היחסים המוסדית שבין עמית לבהרב-מיארה. גורמי החקירה קבעו בעבר שאין בסיס לפתיחת חקירה פלילית נגד עמית, ובהמשך קבעה בהרב-מיארה כי הקובלנה המשמעתית שביקש לוין לקדם נגדו חסרת בסיס עובדתי ותוקף משפטי. מנגד, עמית עומד בראש בית המשפט שמכריע שוב ושוב בסוגיות הנוגעות למעמדה ולכוחה. אין בכך כשלעצמו הוכחה לעסקה כלשהי. אבל הצטברות הדברים יוצרת בעיית אמון מוסדית קשה.
יצחק עמית מתגלה כנשיא האגרסיבי ביותר במאבק לשימור מבנה הכוח הישן. בעיניי, הוא משחית מוסדית את העליון: משתמש בכלים דיוניים ובפרשנות משפטית באופן שמגן שוב ושוב על מערכת כוח הסבורה שעצמאותה קודמת לאחריותה.
הלכת בוארון נולדה מתוך עיקרון פשוט: גם לשומרי הסף צריך להיות שומר סף. קבורתה, אם תושלם בדיון הנוסף, תאמר את ההפך: שבישראל יש מוסדות שמותר להם לפקח על כולם, אבל אסור באמת לפקח עליהם.
פרופ' משה כהן-אליה הוא מומחה למשפט חוקתי, והוא המייסד של "מסד הארץ - מכון המחקר של עם ישראל".