הסרטון שבו ראש הממשלה מצרף את אורן דוברונסקי, איש ההייטק מ"הכרישים", לליכוד נראה במבט ראשון כמו עוד סרטון בחירות. אבל הוא מספר סיפור רחב יותר על הדרך שבה נתניהו מנהל מערכות. בנימין נתניהו מתנהל בטור ולא במקביל.
על פי אסטרטגיה זו, קודם מטפלים בבעיה אחת תוך ריכוז מאמץ ממוקד, ואז עוברים לשלב הבא. דוברונסקי הוא השריון הראשון שעליו הודיע נתניהו לקראת הבחירות.
"טור" הוא הכינוי שלי לדפוס שנתניהו אימץ, אבל בספרות האסטרטגית מקובל להבחין בין אסטרטגיה מצטברת לבין אסטרטגיה סדרתית, שבנויה מרצף של צעדים שכל אחד מהם תלוי בהצלחת קודמו ומכשיר את הקרקע לבא אחריו. ויש לכך גם היגיון ארגוני, כי קשב הוא משאב מוגבל, ולכן ארגונים ומקבלי החלטות אינם יכולים להעניק אותה תשומת לב לכל היעדים בעת ובעונה אחת.
חוקרים אחרים מכנים זאת "קשב סדרתי ליעדים" - כלומר, קודם מתמקדים בבעיה אחת ולאחריה עוברים לאחרת. גם בתיאוריה הצבאית פועל היגיון דומה, כי עקרון ריכוז הכוח מחייב למקד עוצמה במקום ובזמן המכריעים, במקום לפזר אותה באופן שווה בין כל הזירות.
וכך נתניהו ניהל במידה רבה גם את המלחמה: קודם עזה, אחר כך לבנון, ובהמשך איראן. אפשר לחלוק על הקצב ועל המחיר, אבל ההיגיון של האסטרטגיה הזו ברור: לא לפזר את מלוא העוצמה על פני כמה חזיתות, אלא לייצר סדר קדימויות, לשנות את מאזן הכוחות בזירה אחת, ואז להעביר משאבים, לגיטימציה וקשב לזירה הבאה. וכך נתניהו החזיק את הזירה הלבנונית מדממת על אש קטנה במשך קרוב לשנה, עד שעבר להכות בעוצמה בחיזבאללה במבצע הביפרים.
אותו היגיון מופעל עכשיו בפוליטיקה. בשלב הראשון נתניהו עסוק ברשימת הליכוד. עד הפריימריז ב-17 באוגוסט מרכז הכובד שלו הוא פנימה; אחר כך יעבור מרכז הכובד אל הגוש, לקראת הגשת רשימות המועמדים בספטמבר.
מודל הגוש הוא אחת ההברקות הפוליטיות החשובות של נתניהו מאז 2015. הוא אינו מתייחס למפלגות הימין רק כמתחרות על אותו מאגר קולות, אלא כאל קואליציה מוקדמת. מבחינתו, השאלה החשובה אינה רק כמה מנדטים יקבל הליכוד, אלא כמה קולות יישארו בתוך גוש שמסוגל להקים ממשלה. זו תפיסה המזכירה במשהו מפלגה פדרטיבית: מותגים נפרדים, קהלים שונים ואינטרסים שונים, אבל נאמנות לתוצאה משותפת. עבור נתניהו, הגוש הימני שקול למפלגה הרפובליקנית בארצות הברית.
אחרי הרשימה והגוש מגיע היעד הבא: המאבק על ראשות הממשלה. כאן ניצבת מול נתניהו תפיסת מנהיגות אחרת, שמזוהה כיום עם גדי איזנקוט. איזנקוט מגלם במידה רבה את תרבות החשיבה של הממסד הביטחוני הישראלי הישן שלפני 7 באוקטובר: זהירות, ניהול סיכונים, צעדים מדודים והימנעות מהימורים אסטרטגיים. במצב רגיל יש יתרונות לגישה כזו.
ואולם, אחרי 7 באוקטובר השאלה השתנתה, כי ישראל אינה נדרשת רק לנהל סיכונים, אלא לשנות את מבנה הסיכונים שבתוכו היא פועלת. לכן הבחירות הקרובות הן בחירות בין שני מודלים של מנהיגות: מנהיגות מנהלת ומנהיגות היסטורית. הראשונה מנסה להשיג את התוצאה הטובה ביותר במסגרת כללי המשחק הקיימים, ואילו השנייה מבקשת לשנות את כללי המשחק עצמם.
עד 7 באוקטובר נתניהו תאם יותר את המודל של המנהיגות המנהלת, אבל כיום הוא מזוהה יותר עם המנהיגות ההיסטורית. נתניהו חושב במונחים של רצף, צבירת תנאים ותמונת סיום. הוא מסוגל להמתין זמן רב עד שהוא סבור שהמערכת הבשילה למהלך, ולכן הוא רואה בזמן נשק ולא אויב, כלי שמחייב סבלנות אסטרטגית עד להשגת היעד הרחוק.
אבל אסטרטגיית הטור היא גם בעייתית, כי סדר עלול להפוך לדחיינות. כאשר כל שלב תלוי בהשלמת קודמו, עיכוב אחד מעכב את המערכת כולה. בינתיים היריב לומד, מתחמש, משנה בריתות ומתארגן מחדש. האסטרטגיה הטורית עובדת רק כאשר הזמן משפר את מצבך מהר יותר משהוא משפר את מצבו של היריב.
אסטרטגיית הטור של נתניהו תיבחן יותר מכול באיראן. בחירות האמצע בארצות הברית יתקיימו ב-3 בנובמבר, ולאחריהן תיווצר מפה פוליטית חדשה בוושינגטון. אם נתניהו רואה באיראן את פרויקט המורשת האחרון שלו, הוא יצטרך להפוך את הזמן מכלי המתנה לכלי הכרעה.
הדחת שני בכירים במוסד בידי רומן גופמן, שעל פי הדיווחים נקשרה לכישלון התוכנית להפלת המשטר באיראן, ממחישה עד כמה שינוי משטר אינו מבצע שאפשר לאלתר. מבצע חשוב כל כך דורש מודיעין, חימוש, תכנון וברית אמריקנית, וגם אז הצלחתו רחוקה מלהיות מובטחת.
לכן הבחירות הקרובות קריטיות כל כך עבור עם ישראל בהיבט הביטחוני, כי הן מנקזות לתוכן שתי תפיסות יריבות של הנהגה: בעוד איזנקוט מציע בעיקר לנהל מציאות מסוכנת, נתניהו מבקש לשנות אותה.
נתניהו חותר לשנות את המציאות תוך שימוש באסטרטגיה טורית, קודם במישור הפוליטי ואז במישור הביטחוני. כלומר, קודם הרשימה, אחר כך הגוש, אחר כך ראשות הממשלה, ולבסוף איראן.
אז זה הטור של נתניהו. אבל המבחן של הטור פשוט מאוד: האם כל תחנה אכן נסגרת. כי טור שמתקדם יכול להפוך לאסטרטגיה אפקטיבית להשגת המטרה, אבל טור שנתקע במקום הוא בסך הכול תור.
פרופ' משה כהן-אליה הוא המייסד של "מסד הארץ - מכון המחקר של עם ישראל".
גלו למי להצביע בבחירות הקרובות. השאלון שיעשה לכם סדר בהתאם לעמדות שלכם