הם לא היו פיזית בעוטף עזה בבוקר 7 באוקטובר, אבל עבור חלקם הזוועות התרחשו בזמן אמת ממש בתוך הבית. בני משפחה שמעו דרך הטלפון את יקיריהם מותקפים, קיבלו מהם הודעות ברגעים האחרונים, היו מחוברים אליהם בזמן שהסתתרו ממחבלים או נחשפו דרך אמצעים דיגיטליים לרצח ולחטיפה.
חלקם, לטענת הגורמים המלווים אותם, נותרו מאז עם פגיעה נפשית קשה ופוסט-טראומה.
אלא שלפי עמדת היועצת המשפטית לממשלה, גלי בהרב-מיארה, החוק הקיים אינו מאפשר להכיר בהם כנפגעי פעולות איבה רק בשל אותה "נוכחות דיגיטלית". לשיטתה, יש לדחות את הבקשות להכרה, מאחר שהמסגרת המשפטית שהתפתחה לאורך השנים מבוססת על נוכחות פיזית של הנפגע במקום האירוע.
הסוגיה, שהגיעה לפתחו של בית המשפט, מעלה שאלה שהמחוקק הישראלי לא נדרש אליה כאשר חוקק את חוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה בשנת 1970: האם בעידן שבו אדם יכול להיות עד בזמן אמת לרצח של בן משפחתו ממרחק של עשרות קילומטרים, באמצעות שיחת טלפון או מסך, ניתן להמשיך ולהגדיר "נוכחות" רק במונחים פיזיים?
לפי הנתונים שהוצגו בעמדת היועמ"שית, בשנת 2023 הוכרו כ-59 אלף תביעות בעקבות טבח 7 באוקטובר - מספר הגבוה פי 131 לעומת שנים קודמות. לפי נתוני הביטוח הלאומי, הוכרו בעקבות 7 באוקטובר כ-78 אלף נפגעי פעולות איבה, כאשר מרבית הפגיעות שהוכרו הן על רקע נפשי.
לצד המספרים הללו הוגשו כ-450 בקשות להכרה בשל פגיעה שנגרמה כתוצאה מחשיפה דיגיטלית. כולן נדחו.
בעמדתה הסבירה בהרב-מיארה כי הרחבת ההכרה גם למי שלא נכחו פיזית בזירת האירוע עלולה לשנות באופן מהותי את גבולות חוק נפגעי פעולות האיבה.
"נוכחות פיזית, ישירה, ממשית ומוחשית באירוע שימשה אבן יסוד בהתפתחות הפסיקה", כתבה. לדבריה, כדי לזכות בהכרה נדרש התובע להוכיח קשר סיבתי בין פעולת האיבה לבין הפגיעה שנגרמה לו, ובמסגרת זו עליו להימצא במקום האירוע בזמן התרחשותו, "באופן המעמיד אותו בחזית האירוע ולא במעגל חיצוני או מרוחק ממנו".
אחד החששות המרכזיים שמעלה היועמ"שית הוא יצירת "מדרון חלקלק". אם תוכר חשיפה באמצעות הטלפון או אמצעי דיגיטלי, טוענת המדינה, יהיה קשה לקבוע היכן עובר הגבול: האם גם מי שצפה בזמן אמת בסרטוני הזוועה זכאי להכרה? ומה באשר למי שנחשף לתיעוד בכלי התקשורת, לשידורים חוזרים או למי שהיה מעורב בחיפושים ובאיסוף מידע לאחר האירוע?
"משעה שהקריטריון מתרחק מהנוכחות הפיזית, קשה לשרטט גבול ברור בין מעגל ראשון, שני ושלישי, וההבחנה עלולה להפוך שרירותית", כתבה בהרב-מיארה.
בעמדתה צוין גם היקף החשיפה העצום לתכנים מ-7 באוקטובר. בסקר שהוזכר במסמך השיבו כ-70% מהמשתתפים כי צפו בסרטוני זוועה שהובילו לתחושות נפשיות קשות. לטענת היועמ"שית, "ציבור רחב ביותר נחשף לתכנים דיגיטליים, החשיפה אינה מוגבלת לעוררים".
מעבר לקושי המשפטי, המדינה מצביעה גם על ההשלכות התקציביות האפשריות של הרחבת מעגל הזכאים, שעשויה לחייב הקצאת משאבים משמעותיים לקבוצה רחבה נוספת של נפגעים.
מנגד, ארגונים המלווים נפגעים טוענים כי דווקא המציאות של 7 באוקטובר המחישה עד כמה ההבחנה בין נוכחות פיזית לדיגיטלית כבר אינה מספקת.
ליאת עילם, מנכ"לית עמותת 121, שמובילה את שותפות "אור באופק", המטה להרחבת ההכרה ושיפור המענים לנפגעי פעולות איבה, אומרת כי אם הפרשנות המשפטית היא שהחוק אינו מאפשר כיום להכיר בנפגעים הללו, על הכנסת לשנות אותו.
"היועצת המשפטית לממשלה קובעת שהחוק הקיים אינו מאפשר להכיר בנפגעים שנחשפו לרצח, לחטיפה ולזוועות דרך הטלפון והמסכים. אם כך, המסקנה ברורה: החוק חייב להשתנות", אמרה עילם.
לדבריה, "החוק שמסדיר את זכויות נפגעי פעולות האיבה נכתב בשנת 1970, הרבה לפני עידן הטלפונים החכמים והרשתות החברתיות. מאז המציאות השתנתה, אך החוק נשאר מאחור. יש אנשים ששמעו את יקיריהם נרצחים בטלפון או נחשפו לזוועות דרך המסך, והפגיעה בהם היא אמיתית, עמוקה ודורשת הכרה וטיפול".
במסגרת הצעה שפותחה יחד עם ארגונים נוספים מהחברה האזרחית המייצגים נפגעים, מבקשים הארגונים לקבוע גבול מצומצם יותר מזה שממנו חוששת המדינה: לא הכרה גורפת בכל אדם שנחשף לסרטונים ברשת, אלא הכרה בקרובי משפחה מדרגה ראשונה שנחשפו בזמן אמת לפגיעה ביקיריהם באמצעות שיחת טלפון, הודעות או אמצעים דיגיטליים אחרים.
"אנחנו סבורים שקרובי משפחה מדרגה ראשונה שנחשפו לפגיעה בקרוביהם באמצעות שיחת טלפון, הודעות או אמצעים דיגיטליים אחרים צריכים להיות מוכרים ולקבל סיוע מתאים", אמרה עילם. "כעת הכדור נמצא בידי הממשלה והכנסת".
"יותר משנה ללא תמיכה מהמדינה"
גם בקליניקה לסיוע משפטי בעיתות מלחמה באוניברסיטת חיפה, שמייצגת פונים שנכחו בזמן אמת באירועי 7 באוקטובר באופן דיגיטלי, לא מתכוונים לוותר על המאבק.
עו"ד ועו"ס בר שהם, מנהלת הקליניקה, סיפרה כי חלק מהפונים המתינו זמן ממושך לעמדת היועמ"שית בזמן שהם מתמודדים עם השלכות נפשיות קשות.
"פונים שאנו מייצגים המתינו למעלה משנה לעמדת היועמ"שית, בעוד שהם סובלים מפוסט-טראומה חמורה ללא כל תמיכה מהמדינה", המשיכה. "העמדה אינה שוללת אפשרות של פגיעה נפשית כתוצאה מחשיפה דיגיטלית, אולם משתמע ממנה כי ההכרעה בנושא נתונה למחוקק".
לדבריה, בקליניקה חולקים גם על הפרשנות המשפטית של המדינה וסבורים כי ניתן להגיע לתוצאה אחרת גם במסגרת הדין הקיים. "לטעמנו, פרשנות החוק הקיים כן מאפשרת להכיר בפגיעה מהסוג הזה, וזה גם מה שטענו בפני בית המשפט. מבחינתנו, העמדה אינה סוף פסוק, והקליניקה תמשיך להיאבק למען זכויותיהם של נפגעי הנוכחות הדיגיטלית".
המחלוקת חושפת פער שנוצר בין חוק בן יותר מחמישה עשורים לבין האופן שבו נחוותה מתקפת 7 באוקטובר. בעוד המדינה מבקשת לשמור על גבול משפטי ברור המבוסס על נוכחות פיזית בזירת האיבה, הנפגעים וארגוני הסיוע טוענים כי הטכנולוגיה טשטשה את הגבול הזה לחלוטין.
כעת השאלה אינה רק האם חשיפה דיגיטלית יכולה לגרום לפגיעה נפשית אפשרות שגם עמדת המדינה אינה מבטלת, אלא מי צריך להכיר בפגיעה, מי יישא באחריות לסיוע, והיכן יעבור הגבול בין אדם שנחשף לזוועות ברשת לבין בן משפחה שהיה מחובר ליקירו בזמן אמת, ושמע דרך הטלפון את הרגעים הקשים בחייו