סעודיה, טורקיה ופקיסטן מראות לעולם איך נראית הגיאופוליטקה החדשה

ההסכם ההגנתי שנחתם במכה בין סעודיה, טורקיה ופקיסטן הוא הרבה יותר מעוד הסכם צבאי. במבט ראשון אפשר לתארו במונח המקובל ביחסים הבינלאומיים כ-Hedging, גידור סיכונים. אלא שנדמה שהמזרח התיכון כבר התקדם מעבר לכך. מדינות האזור אינן רק מגדרות סיכון בין מעצמות יריבות; הן לומדות לנוע בעת ובעונה אחת על כמה מסועים, לעתים בכיוונים שונים, כדי לצמצם את תלותן ולהגדיל את שולי התמרון שלהן.

ההסכם קובע עיקרון משמעותי: תקיפה נגד אחת משלוש המדינות תיחשב תקיפה נגד כולן. בכיר טורקי מיהר להדגיש כי מדובר בהסכם הגנתי שאינו מכוון נגד מדינה מסוימת. ויש טעם באזהרה מפני הפרזה: זה עדיין איננו נאט"ו מוסלמי, ולא ידוע עד כמה סעיף ההגנה ההדדית מגובה בפיקוד משותף, בתוכניות מבצעיות ובמנגנוני הפעלה אוטומטיים. ובכל זאת, עצם יצירתה של מסגרת כזאת בין שלוש מעצמות אזוריות היא אירוע בעל משמעות.

המקרה הסעודי הוא אולי המעניין ביותר. במשך עשרות שנים נשענה הממלכה על מטריית הביטחון האמריקאית. היא עדיין זקוקה לה ואינה מתכוונת לוותר עליה. אלא שריאד הפנימה לקח מרכזי של העשור האחרון: מוטב שלא להפקיד את הביטחון הלאומי בידי ערב יחיד, חזק ככל שיהיה. מכאן הקשר עם פקיסטן, שהועמק כבר בהסכם ההגנה האסטרטגי מ־2025; מכאן ההתקרבות לטורקיה; ומכאן גם ההשקעה הסעודית בגיוון מקורות הנשק ובבניית תעשייה ביטחונית מקומית.

זו אינה התרחקות פשוטה מארצות הברית. להפך: סעודיה מבקשת להישאר בעלת בריתה, ובו בזמן להבטיח שוושינגטון לא תהיה האפשרות היחידה העומדת לרשותה. היא מדברת עם איראן, מקיימת מערכת יחסים עמוקה עם סין, נשענת עדיין על האמריקאים, מחזקת את פקיסטן ומכניסה כעת גם את טורקיה למשוואה. לכאורה יש כאן סתירה. למעשה זו האסטרטגיה.

גם טורקיה עושה בדיוק זאת. היא אינה עוזבת את נאט"ו, אבל אינה מוכנה עוד שהחברות בנאט"ו תגדיר את מלוא מרחב הפעולה שלה. היא פועלת בקווקז, בסוריה, בעיראק, באפריקה ובמפרץ; מפתחת תעשייה ביטחונית עצמאית; ועכשיו נכנסת אל ליבת הארכיטקטורה הביטחונית של אחת המדינות החשובות בעולם הערבי. עבור אנקרה זהו הישג משמעותי: אחרי שנות יריבות חריפה עם ריאד, היא חוזרת למזרח התיכון לא רק כשחקן פוליטי, אלא כספקית ביטחון.

פקיסטן משלימה את המשולש. היא מביאה עמה צבא גדול, קשרים ביטחוניים ארוכי שנים עם סעודיה ומעמד של מעצמה גרעינית - גם אם ההסכם החדש אינו יוצר כשלעצמו מטרייה גרעינית לשלוש המדינות. בה בעת היא שומרת על מערכת היחסים האסטרטגית שלה עם סין. שוב, לא בחירת מחנה אלא הצטברות של מחנות.

כאן טמון השינוי הגדול. במשך שנים שאלנו לאיזה מחנה שייכת מדינה: אמריקני או רוסי, מערבי או סיני, פרו-איראני או אנטי-איראני. השאלה הזאת נעשית פחות מועילה. המזרח התיכון החדש בנוי על רשתות חופפות. סעודיה יכולה להיות שותפה אסטרטגית של ארצות הברית, לקיים דיאלוג עם איראן, לעשות עסקים עם סין ולחתום על ברית הגנתית עם טורקיה ופקיסטן - והכול בעת ובעונה אחת.

לישראל יש כאן סיבה מיוחדת להקשיב. אין הכרח לראות בהסכם ברית אנטי-ישראלית. האיום האיראני, ההתקפות האזוריות ואי־הוודאות ביחס למידת המחויבות האמריקאית מסבירים חלק גדול יותר מן העיתוי. אבל מבחינת ישראל מתרחש דבר עמוק יותר: מדינות סוניות מרכזיות בונות לעצמן אפשרויות ביטחוניות שאינן תלויות בישראל, ובתוכן טורקיה מקבלת מעמד הולך וגדל.

לכן Hedging הוא רק חלק מן הסיפור. המושג המדויק יותר הוא אולי Multi-Alignment, רב-יישור אסטרטגי. המדינות אינן בוחרות עוד בין מסועים. הן משתדלות לעמוד על כמה מהם במקביל. כך הן מצמצמות את המחיר של כישלון של שותף אחד ומגדילות את יכולתן לומר "לא" לכל שותף בנפרד.
זהו אולי אחד מסימני ההיכר החשובים ביותר של המזרח התיכון החדש: לא עולם פוסט-אמריקני, אלא עולם פוסט-בלעדי. ארצות הברית עדיין שם, אבל שוב אינה המסילה היחידה. ומי שלא ילמד לנוע בתוך רשת הקשרים החדשה הזאת עלול לגלות שהרכבת האזורית אינה מחכה לו.

הלקח לישראל ברור: בעולם שבו מדינות האזור אינן בוחרות עוד בעל ברית אחד אלא בונות לעצמן סל של שותפויות, גם ישראל אינה יכולה להסתפק בציפייה שהאיום האיראני יחבר אליה את המחנה הסוני. עליה לדאוג להיות שותפה שאי אפשר לעקוף - לא משום שאין לאחרים חלופות, אלא משום שהערך האסטרטגי שהיא מציעה גבוה מכדי לוותר עליו.