זוכרים שמיד לאחר השבעה באוקטובר כולם דיברו על הצורך ב"ריסטארט" ישראלי? שהיה ברור לכולנו אז שאי אפשר פשוט לחזור לשישה באוקטובר: לא בביטחון, לא במשפט, לא באקדמיה ולא בדרך שבה המדינה מקבלת החלטות. כי השבעה באוקטובר לא היה רק כישלון של אנשים מסוימים. הוא חשף חולשות עמוקות יותר בתרבות הניהול, במבנה האחריות ובמערכות שקיבלו במשך שנים החלטות על בסיס הנחות שהתבררו כשגויות.
לכן כה מאכזב לעיין בכותרות סביב הבחירות הקרובות כדי להבין כמה מהר חזרנו לפוליטיקה הקטנה: מי בראש - גנץ ולא שמחי; מי במקום השני - אדלשטיין ולא ארדן; מי יקבל זכות בכורה בבחירת תיק - שקד לפני גנץ; או אולי כל זה נועד כדי להשיג שריון בליכוד. גוש האמצע נראה יותר ויותר כמו סידור עבודה לפוליטיקאים מקצועיים שלא מצאו את מקומם במסגרות הקיימות. אין שם שום רעיון חדש, אין שם תפיסה חדשה של המדינה, ובעיקר אין תשובה לשאלה מה בדיוק צריך להשתנות אחרי השבעה באוקטובר.
וזו הבעיה. כי מפלגה חדשה אמיתית שמתיימרת לעשות ריסטארט לישראל איננה יכולה להתחיל בשאלה מי יהיה מספר אחת ומי מספר שתיים. היא צריכה להתחיל בשאלה איזו מדינה אנחנו רוצים לבנות.
אז כן, יש לדעתי בישראל הצדקה אמיתית למפלגת ימין ליברלית. יש ציבור גדול שהוא ימני בענייני ביטחון, לאומיות וריבונות, אך גם ליברלי ביחס לחירות הפרט, לכלכלה, למדע, לטכנולוגיה ולשוויון הזדמנויות. ציבור שרוצה מדינה יהודית ובטוחה, אבל גם מודרנית, תחרותית וחופשית. אלא שמפלגה כזאת צריכה להיות אחת. אם יקומו ארבע או חמש רשימות המתחרות על אותו מרחב, שכל אחת מהן בנויה סביב אגו, שם מוכר או פוליטיקאי המחפש בית חדש, הן יחמיצו את עצם הסיבה שבגללה היה צורך בהן.
והשאלה העמוקה שמפלגה כזאת צריכה להציב היא שאלת הריבונות: מי קובע בישראל את כללי המשחק ומי נושא באחריות כאשר הם נכשלים. זו שאלת היסוד שעומדת במוקד הויכוח בישראל סביב חילופי ההגמוניות שאנו חווים בשנים האחרונות.
מוסדות משתנים
מן העלייה השנייה ואילך צמחה כאן ההגמוניה של תנועת העבודה. משנות השלושים הפכה מפא"י לכוח המרכזי במוסדות היישוב ולאחר מכן במדינה. היא לא רק ניצחה בבחירות; היא עיצבה את המוסדות, התרבות והגרסה ההגמונית של הציונות. הישגיה ההיסטוריים היו עצומים. בן-גוריון ובני דורו הקימו מדינה כמעט יש מאין.
אבל מוסדות משתנים לאט יותר מחברות. גם לאחר שתנועת העבודה איבדה את השלטון הפוליטי, חלקים משמעותיים מן השירות הציבורי, מערכת המשפט, האקדמיה והתקשורת המשיכו לשקף במידה רבה את עולמה החברתי והרעיוני של ההגמוניה הישנה.
ישראל של 2026 כבר אחרת. הציבור המזרחי, המסורתי והדתי תופס מקום מרכזי הרבה יותר, ומרכז הכובד הדמוגרפי, התרבותי והפוליטי השתנה. אלא שהכוח המוסדי לא השתנה תמיד באותו הקצב. חלק מן המשבר החוקתי והפוליטי שאנחנו חווים הוא בדיוק המתח הזה: הפער בין המבנה החברתי של ישראל לבין מבנה הכוח שלה.
אני לא מבקש לטעון כאן שמוסדות מקצועיים הם אויבי הדמוקרטיה. להפך: דמוקרטיה רצינית זקוקה לבתי משפט עצמאיים, לשירות ציבורי מקצועי, לאקדמיה חופשית ולתקשורת ביקורתית. אבל עצמאות מקצועית אינה מעניקה למוסדות האלה כרטיס חלק לקחת לנו את הריבונות. כי כאשר מוסדות לא-נבחרים עוברים מהגבלת כוח לעיצוב מדיניות, שאלת הגבולות הופכת לשאלה דמוקרטית מן המעלה הראשונה.
לכן חילופי ההגמוניה אינם צריכים להיות פרויקט של נקמה, וגם לא החלפת אליטה אחת באליטה אחרת שתדאג לעצמה. ההגמוניה החדשה זקוקה לאליטה משרתת מסוג אחר: מחוברת לשורשים אבל פונה אל העתיד; לאומית אבל ליברלית; מכבדת מסורת אבל אינה כופה אותה; מאמינה בריבונות העם אבל גם במקצועיות, ביושרה ובמצוינות.
הרצל קרא לחזונו "אלטנוילנד": ארץ ישנה-חדשה. וזהו גם האתגר שלנו: לקחת מן הישן את העם, הארץ, המסורת, האחריות ההדדית והריבונות, ולחבר אותם לחדש - כלומר אל החירות, שוויון ההזדמנויות, הכלכלה התחרותית, המדע, הטכנולוגיה והבינה מלאכותית.
בסוף התורה לעם כבר יש זהות, חוק וברית, אבל עדיין אין לו ריבונות מלאה בארץ. ואז נאמר ליהושע: "משה עבדי מת. ועתה קום עבור את הירדן הזה". זהו רגע המעבר מחזון לאחריות. גם ישראל נמצאת ברגע כזה. אז השאלה איננה רק מי ינצח בבחירות הקרובות, אלא איזה סדר פוליטי וחברתי יצמח מן המשבר הגדול שעברנו. האם נקבל עוד רשימות של פוליטיקאים מוכרים המחלקים ביניהם מקומות, או הנהגה חדשה שתציע למדינה כיוון חדש.
אז יש הצדקה למפלגת ימין ליברלית. אבל יש הצדקה לאחת בלבד, וכזו שמתחילה ברעיון, לא בכיסא. כי לא צריך עוד להתחיל מחדש. אלא שצריך להתחיל מבראשית.
פרופ' משה כהן-אליה הוא המייסד של "מסד הארץ - מכון המחקר של עם ישראל"