הסדר איראני-עומאני בנושא חופש השיט במצרי הורמוז הולך ומתקרב. דובר משרד החוץ האיראני הודיע כי הושגה הסכמה על התוואי הגאוגרפי של נתיבי השיט וכי הודעה משותפת נמצאת בשלביה האחרונים, ובלבד ש"גורמים שלישיים" לא יתערבו.
שר החוץ האיראני מדבר על הסכם הקרוב לחתימה, אך בטהרן עדיין ממתינים לאישורו של המנהיג מוג'תבא ח'אמנאי. במילים אחרות: גם הפעם מדובר כנראה במזכר הבנות זמני, עמום דיו כדי שכל צד יוכל להציגו כהישג.
על פי המתווה המסתמן, כלי שיט ייכנסו למפרץ דרך הנתיב שבצד האיראני וייצאו ממנו דרך הנתיב שבצד העומאני. כלומר, לאיראן שליטה בלעדית על כל השיט שיצאו ויכנסו להורמוז.
בההסדר אמור לחול למשך שישים יום, ובמהלכם יפונו מוקשים מחלקו המרכזי של המצר ויימשכו השיחות על פתרון קבוע. איראן לא תקבל, ככל הנראה, את האגרה המחייבת שדרשה, אך ייתכן שיונהגו תשלומים "וולונטריים" עבור ביטוח, שמירה על הסביבה או שירותי בטיחות. קשה להתייחס לתשלום כאל וולונטרי באמת כאשר מאחוריו עומד האיום האיראני על הספנות.
לעומאן יש אינטרס ברור בהסדר. היא מבקשת למנוע מלחמה מתמשכת על סף ביתה, להגן על נתיבי המסחר שלה ולשמר את מעמדה כמתווכת האזורית היחידה המקובלת גם על איראן וגם על ארצות הברית. ההסכם אף מונע, לפחות להלכה, שליטה איראנית מוחלטת במצר: מוסקט נשארת אחראית על הנתיב היוצא ועל חלק ניכר מן המים שבהם מתנהלת התנועה. מבחינת עומאן, זוהי אינה כניעה אלא ניהול סיכונים של מדינה קטנה החיה לצד מעצמה אזורית מאיימת.
אבל מבחינת איראן, זהו הרבה יותר מהסדר תעבורה. זהו חבל הצלה. פתיחת המצר תאפשר לה לחדש את יצוא הנפט, להכניס מטבע זר, להקל את הלחץ הכלכלי ולהרוויח זמן. היא אינה נדרשת לוותר על תוכנית הגרעין, על יכולותיה הצבאיות או על מדיניותה האזורית. תמורת הפסקה זמנית של התקיפות על הספנות, היא מקבלת הכרה מעשית בכך שאין מעבר בהורמוז בלעדיה.
מכאן גם הבעיה הישראלית. ההסדר עשוי ליצור שקט זמני: איראן לא תתקוף את ישראל, הנשיא טראמפ לא יורה על תקיפות נוספות, מכליות יחזרו לנוע ומחירי האנרגיה יתייצבו. אלא שהשקט הזה אינו פתרון. הוא מעביר את מוקד הדיון מן הגרעין האיראני אל חופש השיט, כאילו פתיחת המצר היא היעד האסטרטגי של המערכה. איראן יכולה להשתמש בשישים הימים כדי לייצא נפט, לשקם מערכות שנפגעו, לחדש מלאים ולהתכונן לסיבוב הבא.
ראש הממשלה בנימין נתניהו ניסח את העמדה הישראלית במדויק: "עם הסכם או בלי, נעשה כל הדרוש כדי להבטיח את עתידנו". זו אינה רק הסתייגות טקסית. זהו איתות כי ישראל אינה רואה עצמה כבולה להסדר שאינו מטפל באיום הגרעיני ואינו מונע מאיראן לשקם את כוחה.
מה טראמפ אינו מבין? הוא מתייחס להסכם כאל נקודת סיום, בעוד האיראנים מתייחסים אליו כאל תחנת התרעננות. הוא סבור שעצירת האש מוכיחה שהאיום האמריקאי הצליח; בטהרן לומדים את הלקח ההפוך: איום על הורמוז גורם לוושינגטון לעצור תקיפות ולהיכנס למשא ומתן. ארצות הברית הכריזה בעבר שלא תסכים לשליטה איראנית בנתיב אנרגיה בינלאומי, אך עתה היא מוכנה למעשה לדון במנגנון המעניק לטהרן שליטה בתנועה הנכנסת למפרץ.
זוהי שחיקה של ההרתעה האמריקאית, והיא מסוכנת לישראל. הסדר זמני עשוי להיות הכרחי כדי לפתוח את המצר, אך אסור להפוך אותו להסכם שלום בתחפושת. אם איראן תצא ממנו עם נפט, הכנסות, זמן ומעמד חדש בהורמוז - מבלי ששילמה מחיר בתחום הגרעין - היא לא תראה בו פשרה. היא תראה בו הוכחה שהאיומים השתלמו.