פרשת ראה: "ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה"

מנהלה הרוחני של ישיבת מיר לפני השואה, הרב ירוחם ליבוביץ, כותב בספרו "דעת חכמים ומוסר" שחז"ל גילו לנו סוד גדול ונורא אודות יסודה ומהותה של תורה. התורה היא בעת ובעונה אחת גם סייף וגם ספר. ("אמר רבי אלעזר, הסייף והספר ירדו כרוכים מן השמים").

ביאורם של דברים: העונש הניתן על סטייה מדרך התורה אינו דבר צדדי וכך גם הענקת השכר. שניהם טמונים בה, בתורה, עצמה. אותה תורה שהיא "ספר" הופכת בין רגע להיות "סייף" אם נוטים מעט מנתיבתה. זאת משום שהתורה ניתנה באיזון מדוקדק ביותר. משל כאילו היא מחוברת לחבית מלאה חומרי נפץ, אשר נגיעה קלה ביותר בה בחוסר זהירות עלולה להמיט אסון. כדברי הנביא: "אם תאבו ושמעתם- טוב הארץ תאכלו, אם תמאנו ומריתם- חרב תאוכלו" (ישעיהו א'). בעת ובעונה אחת תלויים בחוט השערה זה "טוב הארץ תאכלו" מחד גיסא ו"חרב תאכלו" מאידך.

במילים פשוטות יותר בשפתינו: כפי שהנשק בידי חייל הוא כלי מגן ומושיע מפני האויב אך יש לדעת כיצד להשתמש בו, כיצד לשחרר את הניצרה וכיצד להזהר לא לכוון את הנשק מול פני חברו שמא ייפלט כדור ויגרום לאסון, כך בדיוק כוחה של תורה. יש ביכולתה לרומם את האדם מעלה עד לרקיעים קדושים ודרכה לקדש שם שמים בעולם, אך בו זמנית אם האדם המשתמש בה לא ניקה את עצמו ממידות רעות כגון גאווה וקנאה, הוא יכול לזייף את כוונות התורה ולהוציא מהקשרם המקורי פסוקים וציווים אשר נועדו להיטיב עם האדם והעולם מסביבו ועל ידי כך לקדש את עצמנו ואת בוראו ובמקום זאת כל עצמותו הופכת ל נבל ברשות התורה ושלא ברשות התורה ובמקום קידוש ה' הוא מקור לחילול ה' תוך שאגות פסוקים ואמירות מזעזעות כגון "נמות ולא נתגייס" והופכים את מדי הזית הטהורים של החיילים ל "מדי שמד" הרי שהתורה הפכה בידיהם לכלי משחית.

בספר "חובת הלבבות" כתב על סכנה זו:"ונאמר, כי החכמה בשעה שמנהיגים אותה על דרכה, תהיה רפואה לכל מדווה, וכשנוטים בה מנתיבתה, תהיה מדווה כולל, שאין לו רפואה ולא ארוכה ועל כן נמשלה התורה לאש כמו שנאמר "כה דברי כאש נאום ה'" מפני שמאירה העיניים באורה אך שורפת ביקודה מי שנוטה מנתיבתה. ובשפתינו: עצם התורה היא סוד החיים- רפואה לכל מדווה אך ברגע שנוטים מנתיבתה ומשתלטים עליה ועל אמרותיה עם כל הזוהמה של מידות רעות ואיומות ובשמה של תורה כזאת שכבר נפגמה וזוהמה באמצעות דרכים נלוזות של אלימות, גידופים, שנאת אחים וכדומה פורצים אל רחובות קריה בזעקות שווא כאילו בשם התורה הקדושה , הרי זוהי מחלה ומדווה שאותה התורה הקדושה לא תוכל לרפא ואדרבא סכנתה מרובה כאילו שפכת שמן דליק על שריפה ענקית שלא ניתן לכבותה.
כדברי המדרש " הלוואי אותי עזבו ותורתי שמרו". יש לשמור את התורה בטהרתה פן חלילה מתרופה לכל מדווה תהפך לנשק בידי מחלליה.