הסערה שחולל שר הביטחון ישראל כ"ץ כשהודיע אתמול בערב ב"פטריוטים" כי האלוף דדו בר כליפא יחליף את אלוף פיקוד המרכז אבי בלוט איננה עוד עימות אישי, תקשורתי וסגנוני. השאלה האמיתית עמוקה בהרבה: מי קובע את מדיניות הביטחון של ישראל: הממשלה הנבחרת, או שכבת הפיקוד הבכירה שהתרגלה לראות בעצמה לא רק יועצת מקצועית, אלא שותפה שוות-מעמד בעיצוב המדיניות?
לצה"ל אחריות כבדה למחדל שבעה באוקטובר. במשך שנים הזינה המערכת את הדרג המדיני בתפיסה שלפיה חמאס מעוניין בשגשוג כלכלי ובהימנעות מהסלמה. בלילה שלפני המתקפה הצטברו סימנים חריגים והתקיימו התייעצויות, אך התמונה לא תורגמה להתרעה ולא הובאה בזמן לידיעתם האישית של ראש הממשלה ושר הביטחון. זה הגיע לשיא כשרונן בר לא העיר את ראש הממשלה מחשש למיס-קלקולציה, כלומר לחשש שראש הממשלה יגיב בתקיפות, והדבר יגרום לסינוואר לפעול באופן חריף מכפי שתכנן. שלא לדבר על כך שבבוקר עצמו קרסו מנגנוני הפיקוד במשך שעות, כאשר כ-1,200 בני אדם נרצחו ונאנסו ו-251 נחטפו לעזה.
וחשוב להדגיש שהכשל לא היה רק מודיעיני, אלא הוא היה בראש ובראשונה תרבותי. אפשר לכנות זאת "וקסנריזציה" - על שם תכנית וקסנר ששלחה גנרלים להרווארד והחזירה אותם עם תפישות של ווק אמריקאי. ולכן אין מדובר בסוג של תיאוריית קשר אלא כתיאור של שינוי בדמות המפקד: פחות מצביא החותר להכרעה, יותר מנהל סיכונים המבקש להכיל, להסדיר ולתווך בין הצבא לפוליטיקה.
כך נוצרה הומוגניות תפיסתית עמוקה במטכ"ל. ודי לעיין ברשימת הרמטכ"לים, סגני הרמטכ"ל וראשי אמ"ן מהעשורים האחרונים. כמעט כולם השתלבו במפלגות השמאל, בעוד שניתן היה לצפות מגנרלים דווקא להשתלב במפלגות ימין. ואותם גנרלים עיצבו את עולם המושגים של הצבא עד השבעה באוקטובר: הרתעה במקום הכרעה, שקט במקום שינוי המציאות, והצגת מגבלות מקצועיות כאילו הן עצמן מדיניות לאומית.
זו הסיבה שמינוי הרמטכ"ל היה החטא הקדמון. לאחר שבעה באוקטובר נדרש רמטכ"ל שמבין כי הצבא חייב להשתנות לא רק ארגונית אלא תפיסתית. אייל זמיר נתפס כמועמד התקפי יותר, אך במבחנים המרכזיים הוא הרבה להציג הסתייגויות מהמהלכים שעליהם החליט הדרג המדיני. זכורה העברת מסמך לפני ההחלטה על השלמת כיבוש העיר עזה, ובו זמיר הזהיר מפני הכניסה לעיר. אבל עמדתו ה"מכילה" הייתה שגויה. הושג הסכם שמאפשר את שחרור כל החטופים ומשאיר את ישראל בעזה. כיום ישראל שולטת בכ-73 אחוזים משטח הרצועה. זכותו ואף חובתו של הרמטכ"ל להתריע. אבל לאחר שהממשלה הכריעה, תפקידו לבצע בנחישות, לא להפוך את ההסתייגות המקצועית למדיניות מתחרה.
גם לשר הביטחון יש גבולות. לפי הסדרי הפיקוד והמינויים בצה"ל, הרמטכ"ל מציע את המינויים הבכירים ושר הביטחון מאשר אותם. זהו מנגנון של שני מפתחות, לא רישיון לשר למנות אלופים בשידור חי. לכן, אם הודעת כ"ץ נתפסה כהדחה מיידית של בלוט בשל מחלוקת על החלטה קונקרטית, היא הייתה מוסדית בלתי זהירה. אולם אם בר כליפא אכן הומלץ קודם לכן בידי הרמטכ"ל, כפי שטוען כ"ץ, מדובר במחלוקת על עיתוי המימוש ועל מדיניות הקידום, לא בניסיון לעקוף את שרשרת הפיקוד.
שימו לב לטוויסט המשפטי לאור בג"ץ בן גביר. בהליך המתנהל נגד השר לביטחון לאומי ניסה בית המשפט לשרטט גבול בין אחריותו המדינית של השר לבין עצמאותה המקצועית של המשטרה, במיוחד במינויים, בחקירות ובהפעלת כוח כלפי אזרחים. נקודת המוצא היא שלמשטרה מעמד מיוחד: היא מחזיקה בסמכויות חקירה, מעצר והפעלת כוח, ולכן אסור להפוך אותה לזרוע פוליטית אישית של השר.
האנלוגיה לצבא אינה מלאה. חוק יסוד: הצבא קובע במפורש כי הצבא נתון למרות הממשלה וכי הרמטכ"ל כפוף לשר הביטחון. אין לצה"ל "עצמאות" מן הדרג המדיני בקביעת יעדי הביטחון. ועדיין, עתירה נגד כ"ץ אפשרית. הטענה לא תהיה שהצבא רשאי לנהל מדיניות עצמאית, אלא שהשר הפעיל את סמכותו משיקולים זרים, כעונש על עמדה מקצועית או בשל מחלוקת נקודתית.
כנהוג ביוריסטוקרטיה הקיצונית הקיימת בישראל, בג"ץ עלול במקרה כזה להקפיא את המינוי, לדרוש תשתית עובדתית מסודרת ולבחון אם הופעל לחץ פוליטי פסול על שרשרת הפיקוד. הוא אף עלול לנסות לייבא אל הצבא מגבלות שפותחו ביחס למשטרה. זה יהיה מהלך משפטי מרחיק לכת, דווקא משום שהצבא כפוף במפורש לממשלה, אבל לאחר ההתפתחויות בבג"ץ בן גביר ולאור עמדת יצחק עמית בנוגע למינוי ראש השב"כ, כבר אי-אפשר לפטור תרחיש כזה כדמיון פרוע.
עם זאת, צריך לדייק גם באזהרה: עתירה שתחייב את ראש הממשלה לפטר את כ"ץ תהיה חלשה בהרבה מן העתירה נגד בן גביר. שם נטען לצבר ממושך של התערבויות באכיפה, בחקירות ובהפעלת כוח כלפי אזרחים. מחלוקת אחת על מינוי אלוף, גם אם נוהלה באופן צורם, אינה יוצרת לבדה עילה חוקתית להדחת שר. הסכנה המיידית יותר היא צו ביניים שיקפיא את המינוי ויעביר עוד נתח מן המחלוקת הביטחונית אל אולם בית המשפט.
לכן כ"ץ חייב להיות תקיף, אך גם מדויק. עליו להבהיר את מדיניות הממשלה, לדרוש פיקוד החותר להכרעה ולסרב לאשר מינויים המשכפלים את הקונספציה הישנה, אך לעשות זאת בתהליך מסודר, מתועד ומבוסס. שליטה אזרחית בצבא אינה שלטון גחמני של שר; היא כפיפות מקצועית של הצבא למדיניות חוקית שנקבעה בידי נבחרי הציבור.
הגנרלים אינם פקידים חסרי דעה. חובתם להזהיר, להתווכח ולהציג אמת מקצועית. אבל הם גם אינם ממשלה במדים. במדינה דמוקרטית, הממשלה קובעת את יעד המלחמה; הצבא קובע כיצד לנצח בה.
פרופ' משה כהן-אליה הוא מומחה למשפט חוקתי, ומייסד "מסד הארץ - מכון המחקר של עם ישראל".