"בדקות הראשונות הייתה דממה. רק חופרים. לא יכולתי לדמיין שאי פעם אמצא את עצמי בסיטואציה כזו. בבית הקברות העתיק בעיירה זמון שליד בלגרד בירת סרביה, עם את בידיים, חופר", כך תיאר בשבוע שעבר ד"ר יזהר הס, סגן וממלא מקום יושב ראש ההסתדרות הציונית העולמית, את תחילתו של מבצע העתקת קברי סבו וסבתו של בנימין זאב הרצל מסרביה לישראל.
השניים חיו ונקברו בעיירה קטנה בשם זמון (זמלין בגרמנית) שליד בלגרד. היום כשרבקה ושמעון לייב הרצל ייקברו לצד נכדם בהר הנושא את שם משפחתם, גם ייפתח צוהר שיוביל ליסודות השקפת עולמו של הנכד, חוזה מדינת היהודים. אותו צוהר מוביל לעיירה הסרבית הקטנה, ששימשה כעריסה הרעיונית והפחות מוכרת של הציונות המודרנית.
בזמון חייתה קהילה יהודית תוססת, ובה כיהן כרב הקהילה החל משנת 1825 הרב יהודה בן שלמה חי אלקלעי. אלקלעי - מורה ודיין, נחשב לראשון מבשרי הציונות המעשית והמדינית. סבו של הרצל, שמעון לייב הרצל (1879-1794), היה יהודי אורתודוקסי, בעל תפילה בתלמוד תורה ובעדת הספרדים בעיירה, תוקע בשופר בבית הכנסת של אלקלעי וחסיד נלהב של הרב, ואף סייע בהדפסת ספריו.
גם אביו של הרצל, יעקב, גדל והתחנך בזמון בטרם עבר לבודפשט. כ-50 שנה לפני שהרצל ניסח את משנתו, גיבש הרב אלקלעי תוכנית ציונית-מדינית מעשית ופורצת דרך, שהקדימה את בני זמנה וככל הנראה שימשה בסיס רעיוני לתפיסה שפיתח הרצל מאוחר יותר. הרב אלקלעי לא הסתפק בכיסופים מופשטים, אלא יצא נגד חוסר המעשיות של הדיבורים על הגאולה והקדים את הגאולה הטבעית והאנושית לגאולה הניסית. בספרו "מנחת יהודה" (1843) העניק פרשנות מקורית לדברי חז"ל "אין הדבר תלוי אלא בתשובה", ופירש תשובה לא כחזרה דתית, אלא כשיבה פיזית וממשית של העם לארצו ועזיבת הגלות.
הקבלה בין חזונו של הרב אלקלעי לתפיסה המדינית של הרצל אפשר למצוא בספרו של אלקלעי בשם "גורל לה'" (1857). בספר זה הוא הציע תוכנית ריאלית הכוללת פנייה דיפלומטית לסולטאן העות'מאני ולמעצמות אירופה לגיוס תמיכה מדינית; הוא דיבר על הקמת מסגרת ארגונית מוסכמת שתנהל את יישוב הארץ ותאחד את העם, בדומה להסתדרות הציונית שהקים הרצל; הוא הציע יצירת בנקים שירכזו הון פרטי ויהודי לפדיון ופיתוח קרקעות, יסוד שמופיע ב"מדינת היהודים" של הרצל והתממש הלכה למעשה בארץ ישראל. אלקלעי אף הטיף לתחיית השפה העברית ולעבודה עצמית, מתוך הבנה שעיצוב זהות לאומית וארגון פוליטי בזירה הבינלאומית הם המפתח לגאולה מדינית.
חוקר חייו של הרצל, ד"ר יצחק וייס והביוגרף של הרצל, אלכס ביין, מצביעים על הזיקה הישירה והעמוקה בין הרעיונות הללו לבין התפתחות תפיסתו של הרצל. ביין ציין בספרו על תיאודור הרצל כי "ייתכן ששאיפותיו הציוניות המוקדמות של אלקלעי כבר מצאו מסילות בלבו של שמעון לייב הרצל", וקבע כי "בכל אופן הוא הכיר את אלקלעי".
ביין מוסיף ומדגיש את משקלם של המפגשים בין הסבא לנכדו: "תיאודור הרצל עוד הכיר היטב את הסבא שלו שמעון לייב, שנפטר בזקנה מופלגת בשעה שכבר עמד נכדו בשנת העשרים לימי חייו. כפלא היה נראה הדבר, אילו לא היה הזקן מספר, בשעת ביקוריו מדי שנה בשנה בבודפשט, מקום מגורי בנו, גם על אלקלעי, תכניותיו והשתדלויותיו".
ביין תוהה ומציג את השאלה: "אפשר שהלב הצעיר והרך של המתבגר כבר אז קיבל את הרשמים הראשונים והמכריעים בדרך חייו העתידים? האם פה נטמנו גרעיני הזורע, שמקץ נביטה ארוכה בחיק האדמה גמלו פרי-חיים ופרי, כשנבקעה הקרקע מבית ומחוץ?".
הרצל עצמו אף הזכיר את סבו בשמו המלא ביומנו במהלך מסעו לקושטא ב-1896, ולאחר פרסום "מדינת היהודים" ייחס חשיבות רבה למכתב נרגש שקיבל מסוחר בזמון, שבו הבטיח כי כל תושבי העיירה מוכנים לצעוד אחריו כאיש אחד.
"הקבר הראשון שפתחנו היה קברה של רבקה, הסבתא של הרצל", הוסיף ותיאר הס את מבצע העתקת קברי סבו וסבתו של הרצל. "בדקות הראשונות השתיקה סוככה על שלל רגשות. התרגשות, יראה, מבוכה, דריכות, אפילו קדושה. אך הדממה נשברה די מהר, פשוט כי המלאכה הזו, למרות המילים הגבוהות מהמשפט הקודם, היא גם דבר מייגע ולא קצר. אז חופרים ומתחלפים. וחופרים ומזיעים. ומדברים. וגם צוחקים. קצת כמו בשבעה". היום, כשייטמנו עצמותיהם בירושלים צריך לדעת ולזכור שזרעי הציונות שהנביט נכדם, נזרעו על ידי הרב הנערץ שלהם, שאת תורתו הנחילו הלאה.