אחת החידות הגדולות של מערכת הבחירות היא הפער העצום בין הסקרים. בסקר חדשות 14 מסוף יולי קיבל הליכוד 32 מנדטים, מפלגתו של נפתלי בנט שבעה, ומפלגתו של גדי איזנקוט 22. בסקר חדשות 12 מאותו חודש קיבל איזנקוט 24 מנדטים, הליכוד 23 ובנט 15. שמונה מנדטים שלמים מופיעים בסקר אחד אצל בנט ונעלמים כמעט לחלוטין בסקר האחר. וזה איננו עוד הבדל סטטיסטי שולי, אלא שזו מחלוקת על זהותו של ציבור גדול שטרם החליט היכן יהיה ביתו הפוליטי.
הפרשנות המקובלת בשמאל היא שאותם מצביעים עזבו את הימין. הם מאסו בנתניהו, ולכן עברו כביכול למחנה היריב. אבל זו פרשנות נוחה מדי, ובעיקר שטחית מדי. רבים מן המצביעים החונים כעת אצל בנט ואיזנקוט לא שינו את תפיסת עולמם. הם עדיין ימניים בענייני ביטחון, חשדניים כלפי נסיגות ו"תהליכים מדיניים", ביקורתיים כלפי ריכוז הכוח בידי בג"ץ והייעוץ המשפטי ומתנגדים לרעיונות הקיצוניים שמציעה מפלגת "הדמוקרטים" מהשמאל הרדיקלי. במילים אחרות: הם לא עברו שמאלה, הם פשוט מחפשים אלטרנטיבה ימנית נוספת: ליברלית, ניצית בטחונית, בוודאי לאחר השבעה באוקטובר, דמוקרטית, שהיא חלק מגוש הימין.
כרגע בנט ואיזנקוט נהנים מן הוואקום הזה, אבל אין פירוש הדבר שהם מציעים לו תשובה אמיתית. בנט איבד את האמון של ימנים רבים, לאור מה שהם תופסים כ"בגידה" בבוחריו. כעת הוא מבקש מן הציבור להאמין שהפעם יהיה עקבי, אך עדיין לא הסביר מדוע הפעם תהיה התחייבותו שונה מהתחייבויות קודמות. איזנקוט מביא עמו עבר צבאי כרמטכ"ל ותדמית מאופקת, אבל רמטכ"לות איננה ראשות ממשלה, וציבורי הבוחרים די מאס בלשעברים. איזנקוט עדיין לא הוכיח מנהיגות פוליטית, תחכום אסטרטגי, יכולת עמידה מול מערכות לחץ או עומק אינטלקטואלי המאפשר להציע לישראל תפיסה היסטורית חדשה.
שניהם אפוא פחות בחירה ויותר ברירת מחדל. מצביעים חונים אצלם לא בשל התלהבות מן הרעיון שהם מייצגים או מאישיותם, אלא מתוך תסכול מן הקיים, רצון ברענון וכמיהה למשהו חדש. הקולות האלה אינם שייכים לבנט או לאיזנקוט. הם מושאלים להם כל עוד הימין אינו מציע חלופה אחרת.
גם הנתונים האידיאולוגיים מצביעים בכיוון הזה. במדד החברה הישראלית של המכון למדיניות העם היהודי מיולי 2026, 66% מן היהודים בישראל מיקמו את עצמם באחת מקבוצות הימין, לעומת 63% שנה קודם לכן. המרכז התחזק גם הוא מעט, ואילו שיעור המזדהים עם השמאל ירד. במילים אחרות: הציבור היהודי לא נע שמאלה, גם כאשר חלק ממנו מתרחק מן הליכוד.
אז מסתבר שהפער איננו רק אידיאולוגי, אלא שבמידה רבה הוא סוציולוגי. כי הימין הישראלי מזוהה כיום לא רק עם עמדות, אלא גם עם קבוצות חברתיות, סגנון דיבור, זהות דתית וקודים תרבותיים. ישנם ישראלים חילונים, משכילים ובני המעמד הבינוני והגבוה המחזיקים בעמדות ימניות למדי, אך נרתעים מן הזהות הסוציולוגית של הקואליציה: מן התלות בחרדים, מן השפה המגזרית, מן הקצוות ומן התחושה שהצטרפות לימין מחייבת גם הצטרפות לשבט.
הם מוכנים לתמוך ברפורמה במערכת המשפט, אך אינם רוצים שלטון בלתי מוגבל של הממשלה. הם מבינים את עוצמת הטרלול היוריסטוקרטי, אך אינם מחפשים נקמה בשופטים. הם מתנגדים להגמוניה הישנה של האליטה האחוס"לית - זו שרואה את עצמה כיורשת החוקית של מפא"י ההיסטורית, אך אינם רוצים להחליף אליטה סגורה אחת באליטה סגורה אחרת. ובסופו של יום, הם רוצים כללים הוגנים: לא שלטון של היוריסטוקרטים ולא שלטון של עסקנים, אלא חלוקת כוח מאוזנת המבוססת על הכרעה דמוקרטית, אחריות שלטונית, זכויות אזרח וכללים שווים וניטרליים.
זהו בדיוק המרחב של מפלגת ימין ליברלי חדשה. מפלגה שתהיה נאמנה לגוש הלאומי ולא תשמש כלי להעברת קולות ימין לממשלת שמאל; שתהיה תקיפה בענייני ביטחון וריבונות, אך ליברלית בענייני חירות הפרט, דת ומדינה, כלכלה ושוויון בנטל; שתדרוש תיקון עמוק של מערכת המשפט, אבל תציג אותו כחלק מהשלמת המפעל החוקתי של ישראל ולא כמסע נקמה.
כדי לשמש גשר, מפלגה כזאת צריכה לכלול אנשים שאינם מרתיעים את מצביעי המרכז מבחינה תרבותית: אנשים בעלי שפה מקצועית, חילונית ולא-מגזרית, שנראים כחלק מן הישראליות המודרנית ואינם מבקשים מן הבוחר להחליף את זהותו החברתית. אך מתחת לסגנון הזה צריכה לעמוד עמדה ברורה: ריבונות העם, ביטחון לאומי, הגבלת מוקדי הכוח הלא-נבחרים ונאמנות למחנה הלאומי.
אלה בחירות קריטיות, לא רק מפני שהן יכריעו אם נתניהו ימשיך לכהן. הן יכריעו אם הימין מסוגל להתחדש, להרחיב את גבולותיו ולהציע בית למי שעזבו את הליכוד אך לא עזבו את השקפת עולמם. המנדטים החונים אצל בנט ואיזנקוט אינם הוכחה לכך שהימין נחלש. הם הוכחה לכך שהימין החדש עדיין לא קם.
כי בסופו של יום שמונת המנדטים לא עברו שמאלה. הימין פשוט עדיין לא הציע להם בית.
הכותב הוא מומחה למשפט חוקתי, ומייסד "מסד הארץ - מכון המחקר של עם ישראל"