"מועצת השלום" טובה לישראל - וגם מפת הדרכים מול חמאס

מפת הדרכים לפירוז חמאס, שעליה הכריז נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ בשם "מועצת השלום", היא רגע שכדאי לעצור בו. לא מפני שהמלחמה הסתיימה, ולא מפני שחמאס כבר מסר את נשקו. שהרי ישראל טרם אימצה רשמית את המתווה, וחמאס קושר את הפירוז לנסיגה ישראלית. אבל עצם העובדה שארגון שנכנס למלחמה כדי למחוק את ישראל נדרש כעת לדון בפירוק מנהרותיו, במסירת נשקו ובוויתור על שלטונו, מלמדת עד כמה מסוכן לשפוט מלחמות לפי תמונת מצב רגעית.

כשנחתמה עסקת החטופים, התחושה בישראל הייתה חמוצה. רבים, גם בימין, מיהרו להסביר שנתניהו התקפל, שהמלחמה הסתיימה ללא הכרעה ושחמאס ניצח. אלא שמאז הוחזרו כל החטופים, החיים והחללים, עד האחרון שבהם; ישראל הרחיבה את שליטתה האפקטיבית ברצועה ל-73% משטחה; וכעת הדיון הבינלאומי איננו עוד כיצד לשקם את שלטון חמאס, אלא כיצד לפרק אותו. מי שהכריז אז על תבוסה צילם פריים אחד מתוך סרט ארוך, ומיהר לכתוב את כתוביות הסיום באמצע העלילה.

הספקנות הישראלית מוצדקת. חמאס ללא נשק איננו עוד חמאס, ולכן קשה להניח שיוותר מרצונו על עצם קיומו. אבל דווקא כאן נוצר לישראל מרחב אסטרטגי: אם חמאס מתפרק באמת מנשקו, ישראל משיגה את יעד המלחמה המרכזי; ואם הוא מתחמק, משקר ומפר את ההסכם, ישראל שומרת על אחיזה רחבה, על חופש פעולה ועל בסיס מדיני מחודש להמשך פירוק האיום. זה איננו "ניצחון מוחלט" שכבר הושג, אלא אפשרות לניצחון שנוצרה מתוך שחיקה מצטברת.

גם המנגנון הבינלאומי השתנה. מועצת השלום אינה מחליפה משפטית את האו"ם; למעשה, מסגרתה אושרה בהחלטת מועצת הביטחון. אבל היא כן מעבירה את מרכז הכובד ממוסד רב־צדדי משותק, שבו לישראל אין כמעט לגיטימציה, אל מנגנון אמריקני גמיש הנשען על כוח, כסף ויכולת אכיפה. זהו הבדל בין סמכות פורמלית לכוח מעשי: האו"ם מעניק חותמת, וארצות הברית מנהלת את התהליך. מבחינת ישראל, שסבלה במשך עשרות שנים ממנגנון גינויים אוטומטי, זהו שינוי אסטרטגי חשוב לא פחות מעוד קילומטר של שטח.

אז הלקח המרכזי מהמלחמה הוא שהזמן איננו חלל ריק בין החלטות. הוא משאב אסטרטגי. הוא מאפשר לשחוק אויב, לחדש מלאים, לבנות מודיעין, לשנות קואליציות ולהמיר הישג צבאי בתוצאה מדינית. במלחמת העצמאות, ההפוגה הראשונה נראתה לרבים כעצירה מסוכנת, אך אחריה עבר צה"ל לעשרת ימי לחימה שהתאפיינו ביוזמה רחבה. במלחמת יום הכיפורים, מי שהיה מקפיא את התמונה ב־8 באוקטובר היה רואה כישלון ישראלי מהדהד; שבוע לאחר מכן צה"ל כבר חצה את התעלה, ובסוף המלחמה כיתר את הארמייה השלישית.

גם בצפון ראינו אותו דפוס. במשך חודשים תואר האיפוק הישראלי כחולשה, כהכלה וכפחד ממלחמה. ואז הגיעו מבצע הביפרים, חיסול צמרת חיזבאללה והפגיעה במערכיו, והמאזן השתנה במהירות. הפעולות עצמן היו דרמטיות, אבל יתרונן נבנה לאורך זמן: באמצעות מודיעין, חדירה, הכנה מבצעית ובחירת רגע שבו האויב פגיע יותר. מה שנראה מבחוץ כקיפאון היה, לפחות בחלקו, צבירת כוח.

ואולם, אסור להפוך את הטיעון הזה לאליבי לכל דחייה. זמן יכול גם לשחוק את המילואים, את הכלכלה, את הלגיטימציה ואת אמון הציבור. ההבחנה האמיתית איננה בין פעולה מיידית להמתנה, אלא בין סחבת לבין סבלנות אסטרטגית. סחבת דוחה הכרעה מפני שאין תוכנית; סבלנות דוחה אותה מפני שיש תוכנית, משום שההבשלה משפרת את התנאים. לכן מנהיגות חייבת להיבחן לא רק ביכולתה להמתין, אלא גם ביכולתה להסביר מה משתנה בזמן ההמתנה ומהו הרגע שבו עוברים מהכנה להכרעה.

לכן גם מול איראן אין לפרש כל השהיה ככניעה. ייתכן שהמתנה מאפשרת השלמת חימושים, שיפור ההגנה, בניית קואליציה והכנת מהלך יעיל יותר. אך המבחן איננו נאום ולא ספין, אלא התוצאה: האם הזמן שינה את מאזן הכוחות לטובת ישראל, או שרק העניק לאויב זמן להתחזק.

התבוסתנים הסדרתיים תמיד מנצחים בשעה הראשונה, מפני שבשעה הראשונה רואים בעיקר את המחיר. מנהיגות נבחנת בשנה שאחריה: ביכולת להחזיק מעמד, לתמרן, לשנות את תנאי המערכה ולא לאבד את המטרה. הזמן איננו תמיד ידיד, והוא בוודאי אינו תחליף להכרעה. אבל בידיו של מנהיג שיודע מה הוא רוצה להשיג: הזמן איננו האויב, אלא שהזמן הוא הנשק.

פרופ' משה כהן-אליה הוא מומחה למשפט חוקתי; מייסד "מסד הארץ - מכון המחקר של עם ישראל".