יום לפני שנהרג, היא יצאה מהשטח ופגשה בחפ"ק הקדמי בשטח ישראל את מח"ט 401, אל"מ אחסן דקסה ז"ל, אחרי אירוע מורכב מאוד עם סיירת גולני בלחימה נגד חמאס. זה היה עוד יום שבו קצינת הקשר של חטיבה 401, רס"ן י', ניהלה מלחמת מוחות מול חמאס ברצועת עזה, שתצפת על הכוחות, ובמתח מול מח"ט שתמיד שאף לחתור לעומק השטח ולתקוף את האויב.
מפות, מסכי מחשב, חישובים מתמטיים, מודיעין על האויב ודרישות מבצעיות של המפקדים התערבבו בראשה. השאלה תמיד הייתה היכן להניח את האמצעים הטכנולוגיים והתקשוביים כדי לאפשר ללוחמי החטיבה להתקדם בתוך השטח הבנוי, הרווי מנהרות ומארבים של חוליות נ"ט, צלפים ומטעני חבלה; איך לגרום לכך שבכל נקודת זמן ובכל מרחב גיאוגרפי יהיה להם כיסוי לכל אמצעי השליטה והבקרה הרצויים.
היא קיבלה אז החלטות הרות גורל על מיקום הטכנולוגיה. זו הייתה הפעם האחרונה שראתה אותו פנים אל פנים.
למחרת, בשעת הצהריים, היא הייתה בחפ"ק הקדמי בשטח מדינת ישראל. על המסכים ניתן היה לראות את השיירה של אלוף איציק כהן יוצאת מהאזור הצפוף של ג'באליה שברצועת עזה, בתום פגישה עם אל"ם דקסה, בדרך לישראל.
"היינו בשעה אחת בחיתוך מצב איתו בקשר", סיפרה רס"ן י' את גרסתה ליום הקשה בחייה, בפעם הראשונה מאז. "העליתי לרשת הקשר את כל המג"דים וגורמים נוספים. היינו ב'חיתוך מצב'. שעה וחצי אחר כך קראו לנו, התחיל 'נוהל אירוע'. אמרו שיש היתקלות, ומשם זה התחיל להתגלגל. הבנו שזה המח"ט 401 אחסן דקסה, יחד עם קצינה ומג"ד 52. הם היו במרחב שרצו לסרוק לפני שאנחנו מתחילים להיכנס לשם".
לאחר מכן, לדבריה, "כל הדרגים וההקמות נמצאים סביבי, ומתחילה שרשרת פינוי. אנחנו ברשת הקשר מנסים להבין את תמונת המצב, לחבר אליהם את כל כוחות הפינוי, וכמה שיותר מהר. היה מאוד מאתגר גם להגיע לסמטה הזאת, במקום שבו אחסן ז"ל עלה על מטען חבלה. זה היה חילוץ לאחור. קצין האג"ם שלי צועק בקשר: חילוץ לאחור".
עוד הוסיפה בנוגע לכך, כי "צריך לציין שזה מרחב שלא היינו עדיין בתכנון אליו. עוד לא תכננתי לשם כיסוי תקשובי בהתחלה. הכלי התקשובי, אותה פלטפורמה שמיקמנו בעומק הרבה לפני כן, היא זו שקלטה את מכשיר הקשר הנייד מסוג 710 של קצין האג"ם - לא מטנק ולא מנגמ"ש. זה קלט כמו שצריך, ובזכות זה הבנו כל כך מהר שיש שם היתקלות ואירוע. כל זה קורה במקום מאוד מאתגר מבחינתי. שטח מאוד מאוד צפוף. בסמטה מאוד צפופה, ואין שם אתר תקשובי שמכסה את הגזרה".
בזמן שניסתה בקור רוח להבין איך לשפר את מאמץ רשת הקשר, כדי שמי שנמצא בעומק השטח יוכל להעביר מידע לאחור, וכדי שמי שמסתער על המרחב כדי לחלץ פצועים יוכל לקלוט במערכות הקשר ולהבין מה קורה - היא קיבלה את ההודעה שיש "הרדוף": חייל הרוג בשטח.
"אני שומעת שזה המח"ט, אבל עד שלא אמרו לנו את זה בערך שעה וחצי אחרי, שחור על גבי לבן, שזה המח"ט, שזה אחסן - לא באמת מבינים ולא באמת מעכלים. אז זה היה מצד אחד עצוב, אבל מצד שני צריך להיות חזק עבור הפלוגה ועבור הנגדים, ולחבק את האנשים".
לטענתה, "אחסן היה מסוג האנשים שלא חשבת שיכול לקרות לו משהו. הוא היה בן אדם כל יכול. אין משהו שהוא רוצה והוא לא היה יודע להפוך עולמות כדי שזה יקרה בדרך שבה הוא רוצה. הוא ראה את הדברים בצורה שונה. אבל תמיד ראה קדימה".
השיחה עליו גורמת לרס"ן י' להשתהות, כמי שמעלה את הזיכרונות על מפקד נערץ שנהרג. "אם יש משפט אחד שאני לוקחת מאחסן זו המילה 'אודרוב'. אודרוב זו הייתה המילה שלו. זו גם הייתה המילה החטיבתית תמיד. אחסן, על כל דבר, היה אומר אודרוב. כאילו - קדימה. כולנו ביחד ברבאק".
רס"ן י' בת ה-28 הייתה ב-7 באוקטובר 2023 קצינת הקשר של עוצבת הגולן, החטיבה המרחבית מול סוריה, והתמודדה בהצלחה מרובה עם המורכבות של הקמת תשתיות קשר ותקשוב להיקף כוחות חריג ביותר ברמת הגולן, במרחב הסורי ובכתר החרמון - בתנאים קשים, תחת לחץ זמן ובתכסית טופוגרפית יוצאת דופן. קור הרוח, יכולות הפיקוד והמנהיגות, וההבנה המקצועית באגף התקשוב שהובילו להצלחות המבצעיות, סייעו לה להתקדם בסולם התפקידים.
בספטמבר 2024 היא מונתה לתפקיד היוקרתי: קצינת הקשר של חטיבה 401, לקראת היציאה מרפיח והמעבר לתמרון בגזרת ג'באליה. כמעט מדי יום נתקלה החטיבה באירועים מורכבים שכללו התקפות גרילה של חמאס, תוך שימוש במנהרות ובמבנים הרוסים. תחושת המלחמה עטפה את החטיבה. בחלוף חודשיים אינטנסיביים מאוד נפל המח"ט הנערץ, אחסן דקסה ז"ל.
הפיקוד הבכיר החליט למנות את סגן מפקד האוגדה, אל"ם מאיר בידרמן, למח"ט 401. המשימות לאחר מכן כללו לחימה עד הפסקת האש, השתתפות בהעברת החטופים ומסירתם לידי הצלב האדום, ולאחר מכן לידי צה"ל. רס"ן י' הייתה אחראית להקמת חדרי הפיקוד בשטח לכלל הגורמים, כדי לאפשר שליטה על כל תהליכי המבצע.
"זו הייתה התמודדות משולשת: גם לאבד מח"ט דומיננטי, גם לקלוט מח"ט חדש, ומח"ט שבעצמו היה חבר של אחסן וגם לו היה קשה עם זה. אבל הוא, בדרך המיוחדת שלו, אפשר לנו לקבל אותו, להכיר את מה שצריך, לחבק ולהכיל הכול. הוא אדם מיוחד".
אגף המבצעים במטכ"ל החליט להעביר בפברואר 2026 את החטיבה לחזית הצפונית מול חיזבאללה, בגזרה המרכזית. בצה"ל הבינו כי ברגע שיתחיל מבצע שאגת הארי, חיזבאללה יצטרף, ועל הכוחות בשטח להיות ערוכים לתמרון קרקעי רחב היקף. כעבור יומיים הערכות אמ"ן התממשו.
הפקודה ירדה אל השטח, וחטיבה 401 החלה לבצע פשיטות אל מעוזי חיזבאללה תחת איום טילי נ"ט, מטעני חבלה, צליפה, מארבים מטווח אפס ורחפנים.
"התחלנו בפשיטות מאוד ממוקדות עד קו כפרים שני מהגבול הישראלי, כדי לאפשר את ההגנה על תושבי הצפון. לאחר כשבועיים וחצי עברנו גזרה ונכנסנו לתמרון ראשוני ומשמעותי בגזרה, עד קו כפרים רביעי", נזכרה רס"ן י'. "בהיבטי תקשוב מדובר בקרקע מאוד מאתגרת. לפני כן לא ידענו אפילו איך לצייר בראש את החיבור של מערכות התקשוב, איך זה ייראה".
"האתגרים היו שונים לחלוטין ממה שעשינו עד אז. הקרקע שונה. שטחים מאוד צפופים. סבוכים. ואדיות. עם הרבה יערות. זו ממש לא הקרקע שאנחנו מכירים מרצועת עזה, ולא קו כפרים ראשון בלבנון. ועוד יש שם מרחבים של צבא לבנון וחיזבאללה".
היא הרגישה היטב את כובד משקל האחריות והאתגר: ללא יכולות ברורות של כוחות התקשוב, החטיבה לא תוכל לתמרן ולהביא את מלוא יכולותיה עד לקצה הלוחם, כשהמטרה בהתאם לפקודה היא לסרוק את השטח, להרוג אויב בהיתקלויות מטווח קצר ולהוציא אמל"ח.
האתגרים לא הפסיקו להתגבר כדי לייצר "עומק פעולה" לכוחות, מבלי שתתבצע הפרעה לרשת הקשר או למערכות הנלוות. רס"ן י' הייתה צריכה לקבל החלטות קרות. "לא יכולנו להכניס את אותן פלטפורמות שהפעלנו בעזה, כי הן היו מאוימות מבחינת האויב. היינו צריכים לעבוד בצורה מאוד חכמה ומדויקת".
לאורך כל הריאיון היא ניסתה להבהיר כי אחרון החיילים בפלוגת התקשוב שתחתיה מבין את גודל האחריות המוטלת עליו: לאפשר את יכולות התקשוב ללוחמי החי"ר, בנמרים ובטנקים. אחרת לא ניתן יהיה לבצע פעולות בסיסיות כמו בניית תמונת מצב באמצעים דיגיטליים, התקדמות התמרון, סיוע באש, העברת מודיעין, פינוי פצועים, תספוק הכוחות, העברת פקודות ועוד. בהתאם לכך, היא פועלת ומנהלת היכרות אישית וישירה בשדה הקרב מול המח"ט ומפקדי הגדודים.
"אנחנו מבצעים תהליכים לפני התמרון ותוך כדי, כדי שהכול יעבוד - מהכנסת פלטפורמות תקשוב, אנטנות וכל מה שמסייע לנו לתת כיסוי וקישוריות בין מערכות", הסבירה רס"ן י'. "אחת הנקודות המורכבות שבהן הייתי הייתה ואדי עיון במרג' עיון. מרחב מאוד מאוד מורכב טופוגרפית. ואדי מחורץ.
בהמשך, נזכרה "בכמות התחקירים שהיו לנו על המבצע שם; איך הצלחנו לייצר קשר בתוך הוואדי תוך כדי היתקלויות באזור. מה שתוכנן לשעתיים הפך לפעולה של ימים במרחב הזה. לא הכול מתחיל ונגמר במשאית תקשובית או ברכב קשר שנכנסים עם אנטנות כדי לתת כיסוי לעומק. מי עושה את זה? לוחמי תקשוב, שככל שעבר הזמן הפכו למטרה עבור חיזבאללה".
על הלוחמים שלה בפלוגה היא מספרת בהתרגשות מורגשת. "מדובר בלוחמים רובאי 03, שעברו תהליך יוצא דופן בשנתיים האחרונות. חלקם עם רובאי 02, אבל הם נכנסים ללבנון, והם רוצים, והם דוחפים, מתוך הבנה של החשיבות. באמת אי אפשר לעמוד במשימה החטיבתית בלי שאנחנו נייצר את מערכות התקשוב. הן חלק בלתי נפרד מהתמרון. בלעדיהם לא יהיה קצה חץ כחול", אמרה. "הנקודה הכי עמוקה שאליה יגיעו המפקדים והלוחמים".
כבר בכניסות המאסיביות הראשונות הם התמודדו עם שיגור טילי נ"ט, ירי רקטות ופצמ"רים של חיזבאללה וגם רחפנים. אך בשלב מאוחר יותר הגיע האיום המאתגר ביותר: רחפני סיב אופטי, שמונעים באמצעות חוט דקיק שקשה לשבש או להפעיל נגדם אמצעי נגד. "התמרון בוואדיות, בצירים קשים ובאזור מיוער היה קשה גם כך, ורחפני הסיב הוסיפו אתגר נוסף. היינו חייבים לקדם יכולות לעומק, אבל באותה נשימה זה לסכן חיי אדם של אנשינו ולסכן את הפלטפורמות, כי זה מה שהאויב רצה - לפגוע בהן.
עוד הרחיבה בנוגע לאיום הרחפנים, כי "לבסוף מצאנו פתרונות יש מאין בפן התקשובי מתוך הכוחות שלנו, ויצרנו את הממסרים הרלוונטיים. הסיכון הראשוני היה להכניס את הפלטפורמה התקשובית הראשונה אחרי כמה ימים. במקרה שלי, אני הכנסתי אותה למרחב. אנחנו היינו החטיבה הראשונה שהכניסה את משאית התקשוב לשטח בלבנון, עם יכולות מגוונות. היא נכנסה למרחב כפר נוצרי שלא היה בתוכניות".
רס"ן י' פירטה, כי במהלך רגעים הללו "אתה כל הזמן חושב איפה להניח את האמצעים שלנו, שלא יהיו נצפים על ידי האויב, שלא יבין איפה אנחנו פועלים ולא יידע איך לתקוף אותם. וזה עוד לפני שהסברתי על מזג אוויר מאתגר בהרבה מובנים. תחתי בצוות הקרב החטיבתי יש שלוש קצינות קשר גדודיות, והן נכנסו לדרום לבנון יחד עם כל הכוחות מהרגע הראשון כדי לאפשר את התמרון - כל אחת בגזרתה, צמודה לחפ"ק המג"ד, כולל בוואדיות, בהתקפה עד לכיבוש הכפרים, כולל הליכה של קילומטרים ברגל".
הלילות המאתגרים ביותר מנטלית, שבהם נבחנו עצבי הברזל והחוסן המנטלי, כונו "לילות קיפולי הבתים": ההחלטה לפשוט על מרחב, לטהר אותו, לבחור בית שישמש כמוצב יציאה למג"ד או למח"ט, ולאחר שהוצבו בו מערכות - לדלג ממנו הלאה משום שנחשף לעיני האויב.
ושוב, באותו לילה, להרכיב ולפרק שוב ושוב את אמצעי הקשר והתקשוב. אך היה לילה קשה במיוחד: הלילה שבו צוות חיזבאללה זיהה את המיקום שבו שהה מח"ט 401, אל"ם מאיר בידרמן, ותקף את המבנה באמצעות רחפן מתאבד.
"עברנו הרבה לילות לבנים כאלה. אבל באותו לילה נכנסנו כדי לקפל את אותו הבית ולדלג לבית אחר בכפר. כמובן, נכנסים, חושך, הכול מנופץ, דם של המח"ט, פינוי וכו', ומחדשים את כל המערכות של החמ"ל תוך כדי ירי וחילופי אש. זה היה מבצע לכל דבר. מה משחק בראש של קצין תקשוב כל הזמן, ללא הפסקה? מה יכול לכאוב לך בבטן? זה שלא תהיה לי כאן היתקלות, או כוח שצריך לפנות אותו ולא יהיה אפשר לפנות אותו, ולא יהיה מסוק שיחבור כמו שצריך בזמן בהיבטים האלה בגלל קשר. זה הדבר שהכי כואב בבטן בסוף".
במקום זאת, לדבריה, "אתה מייצר את כל המערכות האלה בשביל זה. תמיד תהיה פנייה מצד המח"ט לאפשר לכוח להיכנס לנקודה מסוימת, מורכבת מאוד, ואנחנו צריכים לאפשר את זה. אתה מתנגש בכוח עם הפיזיקה והקרקע, ואחר כך עם האויב שמבין היטב את המרחב. והחיילים שלי? חשופים. עובדים מחוץ לכלים כדי שהכול יעבוד".
על הרגע שבו נפצע המח"ט אל"ם בידרמן מרחפן הנפץ היא סיפרה: "הייתי בחמ"ל באותו רגע. זה היה כמו צביטה בבטן. המח"ט נפצע, אז רגע להבין אם הוא באמת נפצע, מה הפציעה, ואם זה לא חמור מזה. הוא ישר פונה על ידי הכוחות בשטח. זה רק מה שרצינו להבין. ובאותה נשימה חשבתי על החיילים המסורים שלי, אנשי מילואים וחיילים שלי שנמצאים בפנים, שרציתי לדעת שגם הם בסדר, כי הם היו באותו הבית איתו".
לזכרונה של רס"ן י', "הייתה חצי שעה של אי-ודאות ושל מחשבה: זה עוד פעם קורה לנו? אנחנו לא מאמינים. ודאגה, כמובן, מאוד מאוד גדולה. אבל בידרמן הוא מסוג הקצינים שנלחם בשיניים, וגם לאחר מכן, בתהליך ההחלמה ובדרך שבה נפרד מהחטיבה ומכל אחד מאיתנו, זה היה מעורר השראה".
זמן קצר לאחר מכן, השכול שב ופקד את החטיבה עם נפילתו בקרב בדרום לבנון של מג"ד 52, סא"ל דור גדליה בן שמחון (דב"ש) ז"ל.
בתוך המציאות הזו, שבה מסלול חייו של קצין תקשוב שזור באובדן, באחריות אדירה ובחוסן מנטלי בלתי נתפס, רס"ן י' מוצאת את נקודת האיזון שלה. בגיל 28, היא גרושה, ללא ילדים, ומביטה על הדרך שעשתה בפיקוד על שדה הקרב הטכנולוגי, ספק רומזת על המחיר האישי והמשפחתי ששילמה בגלל השלכות התפקיד המבצעי במלחמה.
"אפרופו הכול", היא מסכמת את התקופה המטלטלת שעברה, "הנפילה של אחסן הייתה מבחינתי עוד כאפה לפנים, כזאת שמזכירה לך שהחיים קצרים וצריך לדעת להיות מאושרים".