השטיח לא נפרס, המצלמות נשארו בחוץ - והמסר לנתניהו היה ברור

ביום חמישי, טרם כתיבת הטקסט הזה, יצאתי לסיור קניות קצר, כמקובל טרם סופ"ש. שלוש תחנות: ירקן (האחים בגדדי המופלאים בהוד השרון), קצב, מעדנייה. באורח מקרי (או שלא), בכל אחת מהתחנות פנה אליי לקוח כלשהו (ליתר דיוק, שני גברים ואישה אחת), עם אותה תובנה: "די, צריך להחליף אותו", הם אמרו (בנפרד) ומיד התוודו ש"כל השנים הצבענו עבורו". אלא שאז הגיע ההמשך, גם הוא מפי כל השלושה, בגרסה כזו או אחרת: "אבל אין מי שיחליף אותו", או "אין למי להצביע", או "מי יבוא במקומו, אין אף אחד". כשזרקתי שמות, נאמר לי שההוא חולה, השני עייף, לשלישי אין ניסיון, לא מתאים וכאלה.

חולה? החולה היחיד שאני מכיר הוא נתניהו. מה לא היה לו. בקע, שקע, התייבשות, שתי התעלפויות בגלל אירועי לב, קוצב לב, סרטן הערמונית, ועוד כל מיני פרוצדורות שדווחו במהלך השנים. לאיזנקוט הוסר גידול מהערמונית לפני יותר מעשר שנים ומאז לא נרשמה אצלו שום בעיה. בנט עבר אירוע לבבי קל לפני כמה שנים והתאושש. אצל ליברמן לא ידוע על מחלות ואם כן, גורלן לא נודע. עייף? היחיד שנראה עייף, שחוק, מעוך ומשומש, הוא נתניהו.

ניסיון? ליברמן היה שר ביטחון, שר חוץ, שר אוצר, שר תחבורה, שר תשתיות, שר לאיומים אסטרטגיים. יושב בקבינטים מעל 20 שנה. בנט היה ראש ממשלה, שר חינוך, שר כלכלה, שר ביטחון, הקים חברות הייטק, הקים מפלגות, רץ בקמפיינים, ניהל מדינה. איזנקוט היה רמטכ"ל, נלחם 41 שנה על מדים, עבר את המסלול הכי קשה שיש לצה"ל להציע, ניהל את הארגון הגדול במדינה, יושב בקבינטים מאז היה מזכיר צבאי בסוף שנות ה־90. וחוץ מזה, אם נמדוד את ביצועיו של המכהן הנוכחי, גם אם לזה שיחליף אותו יהיה דופק נמוך, איי־קיו מינימלי והשכלה מצומצמת בנוסח ברדוגו, רוב הסיכויים מבחינה סטטיסטית שהתוצאות יהיו יותר טובות.

אז מי צריך להחליף את ראש הממשלה? מישהו שייכנס לבית הלבן דרך הכניסה הקדמית. מישהו שלא ייחשב לשקרן בעיני כל המדינה (גם שריו, שותפיו וחסידיו יודעים את זה) וכל העולם. מישהו שלא הנהיג קונספציה שהובילה לטבח ה-7 באוקטובר. מישהו שהמדינה חשובה לו יותר מעצמו. מישהו שמסוגל לתקן מה שהוא קלקל, שיבש, פירק והשמיד. מישהו שלא מוביל את עמו למלחמת נצח בעודו מייבש את צבאו ומותירו ללא לוחמים. מישהו שמסוגל לזכות חזרה באמריקה. מישהו שיכול לשקם את תדמית ישראל בעולם. מישהו שמסוגל להגיד מילת אמת בלי להסמיק ולגמגם. מישהו שלא חתום על שלושת האסונות הכבדים ביותר שקרו כאן. מישהו שיש לו אחריות. שמסוגל לקבל אחריות. שמסוגל להודות בטעות. שמסוגל לשלם על הטעות. או לשלם בכלל. על משהו.

מי שצריך להחליף את ראש הממשלה זה ישראלי רגיל, פשוט כזה, אחד משלנו. הוא לא צריך לדבר אנגלית כמו האמריקנים, הוא יכול לדבר אנגלית כמונו. הוא לא צריך בריטון. הוא צריך מצפון, נשמה ולב. הוא לא חייב לדעת לדבר, אבל הוא כן חייב לדעת לעשות. כי יש הרבה מה לעשות כאן, לפני שיהיה מאוחר מדי.

לא הכל יצא מהחדר הסגלגל, שבו נועדו השבוע נתניהו וטראמפ, בנוכחות כל אנשי הנשיא (הנחוצים והנחוצים פחות) לאחת הפגישות הקצרות ביותר בתולדות הז'אנר. מה שכן יצא, לא יצא טוב. אני לא זוכר השפלה כזו לראש ממשלה ישראלי בוושינגטון, אפילו לא בימים השחורים ביותר של נתניהו מול אובמה. איש לא בא לקבל את רה"מ בשדה התעופה. שטיח אדום לא נפרס. בלי עיתונאים, בלי מצלמות, בלי מסיבת עיתונאים, בלי פוטו אופורטיוניטי.

נתניהו נכנס לבית הלבן כגנב בלילה, דרך הכניסה האחורית, ומשם גם יצא. אני מקווה שלא הביא איתו את מזוודות הכביסה. במקום הזדמנויות צילום, היו לא מעט הזדמנויות השפלה, וטראמפ לא דילג על אף אחת מהן: "אף אחד לא יגיד לי מה למכור ולמי", אמר אחרי ששמע שנתניהו מתנגד למכירת F35 לטורקיה, וגם "אני לא צריך שהוא יציג לי מודיעין על הר המכוש", אחרי ששמע שנתניהו מגיע עם מודיעין על הר המכוש.

הפגישה עצמה הייתה קצרצרה. לא היה לה חלק בארבע עיניים. שנואי נפשו של ביבי, סגן הנשיא ואנס והיועץ וויטקוף, נכחו בחדר. לזכותו של נתניהו ייאמר (בלי ציניות) שעל פי הדיווחים, הוא נהג הפעם בחוכמה: לא דרש מהנשיא לפעול, לא הציע לנשיא לתקוף, לא בנה תיאוריות ומגדלים פורחים באוויר, כפי שעשה בעבר. הוא התנהל בזהירות מופלגת, בעיקר כי ידע שמאזינים לו אלה שיפטמו מיד את התקשורת האמריקנית בהאשמה שהוא מנסה, שוב, לגרור את הנשיא להרפתקה.

נתניהו הסתפק בלהציג את האופציות השונות ואת התרחישים השונים. שטראמפ יחליט. זה חכם ונכון, אבל מאוחר מדי. אין באמריקה ילד שלא חושב שישראל גררה את טראמפ בשערותיו להרפתקה האיראנית. אין באמריקה ילד, אולי חוץ מהילד "שלנו" שמסתובב גם במיאמי, שחושב שההרפתקה הזו הצליחה. מצד שני, זוהי הרפתקת חיינו. אם היא לא תצליח, יש מצב שהלך עלינו. צריך להמשיך להתפלל, כי זה לא נגמר. אם בסופו של יום המשטר האיראני ייפול או שהגרעין האיראני יושמד, זה יהיה שווה הכל ויגמד הכל. למרבה הצער, זה נראה די דמיוני כרגע.

דרור שלום, תא"ל במילואים, היה ראש חטיבת המחקר באמ"ן ואחר כך ראש המטה המדיני־ביטחוני במשרד הביטחון. פרש רק לאחרונה. לא התראיין. השבוע דיבר בכנס כלשהו. היה לו שם מונולוג קצר שמגדיר את המצב בדרך הכי מדויקת שאפשר: "מבחינה מבצעית־צבאית היו לנו הישגים יוצאי דופן, הדברים מדברים בעד עצמם. מבחינה אסטרטגית יש כאן כישלון מהדהד. ועדיין, צריך לראות לאן זה יתפתח. ההישגים הצבאיים הושגו הודות לאקו סיסטם המיוחד שלנו: הצבא, חיל האוויר, המודיעין, ההגנה האווירית, חיל היבשה, התעשיות הביטחוניות ומעל הכל הרוח שמפעמת בקרב הלוחמים וגם בקרב הציבור, שעומד איתן.

"ברמה האסטרטגית, אנחנו בכל הזירות לא מצליחים להביא הכרעה. חמאס עדיין על הרגליים, חיזבאללה רחוק מלהיפרד מנשקו, באיראן אומנם הזזנו את תוכנית הגרעין קצת אחורה, אבל היא עדיין מנהלת מו"מ עם האמריקנים על הורמוז, בכלל לא על הגרעין, וכל זה כשמעמדה של ישראל בשפל חסר תקדים וגם היחסים עם ארה"ב לא במיטבם. ולכן בראייה אסטרטגית חסרה הרגל המסיימת. השקענו הרבה מאוד אנרגיה קינטית, קיבלנו תמורתה אנרגיה פוטנציאלית ובניגוד לכל חוקי הפיזיקה אנחנו מאבדים את האנרגיה הזאת, וחבל".

התיקון היחיד שיש לי לדברים הוא הערכת החסר של תא"ל שלום ליחסים עם ארה"ב. זה לא שהם "לא במיטבם". על פי כל הנתונים, ויש הרבה מאוד נתונים מעוררי פלצות, ישראל איבדה את אמריקה. לא תאבד, לא הולכת לאבד, לא בסכנה לאבד. איבדה. כפי שניסחו את זה מגישי אחת התוכניות ב־CNN שהראו את אחוזי התמיכה בישראל בכל המגזרים: "נגטיב, נגטיב, נגטיב". בקצב הזה איראן תעבור בקרוב את ישראל בדעת הקהל האמריקנית. הפלסטינים עברו אותה מזמן.

למה? זה פשוט: ההתנהלות של ממשלת ישראל והעומד בראשה. הפסקת הסיוע ההומניטרי למשך שבועות ארוכים שגרמה לעולם כולו לצפות בזעזוע בתמונות הילדים הגוועים בעזה ולהכריז על ג'נוסייד. הערב־רב של קיצונים מטורללים שהתנחל בתוך הממשלה, כשהשרים מתחרים זה בזה בהפרכת קשקשת פשיסטית לכל רוח, רק כדי לזכות בעוד כמה נקודות בבייס. הארכת המלחמה והנשמתה בכל מחיר. התפיסה האמריקנית כאילו נתניהו גרר את טראמפ לפארסה מול איראן. וכו' וכו'.

צריך להדגיש: אין ג'נוסייד. אין רעב בעזה. ישראל דוחפת פנימה מאות משאיות ביום. במילים אחרות, גם אכלנו את הדגים הסרוחים, גם גורשנו מהעיר וגם גווענו ברעב. גם דיברנו על "פצצת אטום על עזה" וגם נקבל, חלילה, פצצת אטום בטהרן.

האם אפשר היה אחרת? בוודאי. מה שחסידי נתניהו טוענים כל הזמן זה ש"כולם רצו להיכנע, רק ביבי רצה להילחם". זה כמובן שקר גס, מגוחך ומפואר, ברשימה אינסופית של בדיות שהנ"ל מפיצים. זה מתחיל מהעובדה שהוא בכלל לא רצה להילחם. האלוף יצחק בריק ותא"ל עופר וינטר הפחידו אותו. גדי איזנקוט שיגר אליו את גבי אשכנזי, שהרגיע אותו.

אז בואו נעשה סדר, איך אפשר היה לנהל את זה אחרת. נכון, מבחינתי זו חוכמה בדיעבד. אבל מבחינת רוב האנשים שנכחו בחדרים הקובעים, מהרמטכ"ל הקודם ורוב אלופי המטכ"ל דרך חברי קבינט המלחמה ובכירי המערכת, ניתן היה לנהל את זה אחרת, לו רק נתניהו לא היה מסנדל את עצמו עם כל קיצוני העולם ומתחנף לבייס דמיוני רק כדי להאריך את המלחמה כדי שתביא אותו בשלום לבחירות במועדן.

נתחיל עם השקר של "אם היו מעירים אותי בלילה, זה לא היה קורה". אם היו מעירים אותו בלילה, זה בדיוק מה שהיה קורה. כי היו מעירים אותו בלילה עם אותן הערכות מצב שאליהן הגיעו, בנפרד, הרמטכ"ל הלוי וראש השב"כ בר. נתניהו לא משנה הערכות כאלה, בטח לא באמצע הלילה. הוא מעולם לא שינה. שאלתי בשבועות האחרונים לא מעט בכירים בצה"ל אם היו מקרים שבהם העירו את נתניהו באמצע הלילה ואם כן, מה קרה. ובכן, כמעט לא היו מקרים כאלה, וכשהיו, הוא תמיד התיישר עם המלצת המערכת. ולכן הגענו לאן שהגענו. מה גם, שהוא לא אוהב שמעירים אותו בלילה.

גדי איזנקוט סיפר על ניסיון שלו להעיר את נתניהו בלילה שבין 9 ל־10 בפברואר 2018. כטב"ם איראני חמוש מסוג שאהד 141 חדר לישראל ויורט על ידי מסוק אפאצ'י. הרמטכ"ל איזנקוט החליט, בתגובה מיידית, לצאת לסדרת תקיפות, ביניהן השמדת קרון ההפעלה של הכטב"ם בשדה התעופה T4. אחד ממטוסי ה־F16 של חיל האוויר נפגע מטיל קרקע־אוויר סורי ונפל ליד קיבוץ הרדוף (שני הטייסים נפצעו). הרמטכ"ל נתן מיד פקודה לתקוף סדרה ארוכה של מטרות סוריות ואיראניות בתוך סוריה. בתקיפות נהרגו עשרות חיילים סורים ואיראנים. חשוב לזכור שאלה היו ימים אחרים. כטב"ם איראני חמוש שמשוגר ארצה היה אירוע נדיר, וגם תקיפות של חיל האוויר על מטרות איראניות וסוריות לא היו חזיון נפרץ.

איזנקוט חיפש את נתניהו בין 5 ל־8 בבוקר כדי לקבל אישור לסדרת התקיפות הנרחבת, שכללה סוללות טק"א, מפקדות, בסיסים מאוישים, שדות תעופה. אי אפשר היה להגיע אליו. הוא נתן את ההוראה בלי נתניהו. בשמונה בבוקר, כשרה"מ הואיל לענות, היינו כבר אחרי. איך אומרים הביביסטים? בכל צומת שאליו הגיע איזנקוט, הוא לקח את הפנייה הלא נכונה.

כשנתניהו אומר בריאיון לשרון גל שלא רצו להעיר אותו בלילה כי חששו שיורה על תקיפה וזה יכול לייצר מיסקלקולציה, הוא משקר. הוא גם מתיר את דמם של בכירי מערכת הביטחון בדרך השפלה ביותר. הרי אם ראש הממשלה "יורה על תקיפה", מה זה קשור למיסקלקולציה? מיסקלקולציה זו מלחמה שאליה מתדרדרים הצדדים בגלל הערכות יתר. אם תוקפים, אין מיסקלקולציה.

הקטע הוא שראש הממשלה הזה לא הורה על תקיפה אף פעם. לא כשחיזבאללה העמיד אוהלים עם מחבלים בצד שלנו, לא כשמחבלי חיזבאללה תקפו את מוצב גלדיולה, לא כשחיזבאללה ביצע פיגוע בצומת מגידו או ניסה להוריד את בוגי יעלון בפארק הירקון, ולא מול כל הפרובוקציות של חמאס. הוא גם מעולם לא הטיל ספק או ביקש לבדוק את ההערכה שחמאס מורתע. להפך, הוא לקח הערכות מדודות והפך אותן להצהרות בומבסטיות. אחרי שומר החומות הוא נאם כאילו זה עתה כבשנו את הכותל, כשבמציאות, הפארסה שבה הסתיים המבצע הזה גרמה לסינוואר לחצות את הרוביקון בדרכו ל־7 באוקטובר.

אז אם היו מעירים אותו בלילה, קרוב לוודאי שהוא לא היה עונה, ואם היה עונה היה סומך ידיו על הערכת קמ"ן פיקוד הדרום שבמקרה הכי גרוע יכול להיות פיגוע על הגדר. הערכה רעה, ליקוי מאורות מודיעיני שאין לו שני, אבל זה מה שהיה וכל הנושאים באחריות לזה כבר הודו בה ופרשו. חוץ מהבכיר שבהם.

ולעצם העניין: רוב האנשים ששהו ליד נתניהו בזמן ניהול המלחמה מאמינים היום שגם כשהצהיר, פעם אחר פעם, יום אחר יום, על "הניצחון המוחלט", הוא ידע שאין שום סיכוי שזה יקרה. הוא עשה את זה בציניות מוחלטת כי רצה להאריך את המלחמה ככל האפשר.

הבעיה של נתניהו הייתה שהוא לא הבין שבמלחמה יש נקודת מיצוי, נקודת פיתול ארכימדית שאחריה, גם אם תמשיך לפעול ולהשיג הישגים טקטיים, האויב יפיק רווחים יותר ממך כי הוא יסתגל למצבו הקשה וייכנס להלך רוח שלא יאפשר לו לאפשר לך הישג כלשהו. הדוגמה הקלאסית היא המטרה שהוגדרה להפיל את המשטר באיראן. ברגע שזו המטרה, זה גם הכישלון. כשהמטרה היא "שלא יהיה חמאס בעזה", כשכל ילד יודע שעזה זה חמאס, חמאס זה עזה, אז אין נצחון מוחלט. כשמצהירים שצריך לפרק את חיזבאללה מנשקו, כשהסיכוי שזה יקרה שואף לאפס, כנ"ל.

נקודת ההיפוך הארכימדית בעזה הייתה בסביבות נובמבר־דצמבר 2024. סינוואר כבר חוסל. רוב הכוח של חמאס הושמד. הרצועה הוחרבה. כנ"ל בלבנון. אבל ישראל התעקשה לא לנסות להסדיר כלום, אלא להמשיך. למה? כי ביבי היה צריך להמשיך. באותה נקודה (דצמבר 2024) הוצגו לנתניהו האפשרויות: להחזיר את כל החטופים, להגיע לסיכום שקט עם האמריקנים על השהיית המלחמה לצורך החזרתם, עם אופציה לחזרה למלחמה בכל עת שנרצה בהמשך. גם ביידן וגם טראמפ היו קופצים על זה בשמחה.

צה"ל אמר אז לנתניהו שצריך להביא לעזה רק ארבע מדינות: מצרים וירדן בגלל הלוקיישן, סעודיה והאמירויות בגלל הכסף. כל הארבע הסכימו. נתניהו טרפד. הוא המשיך במלחמה, עד שטראמפ כפה עליו להפסיק אותה בהסדר כפוי. ועכשיו יש לנו את האחים המוסלמים, בדמות קטאר וטורקיה, ברצועה. וכוח רב־לאומי. ומועצת שלום. וחמאס שנשאר על רגליו והנשק שלו נשאר ברצועה. וישראל, על פי ההסכם שנרקם עכשיו, תפסיק גם את הסיכולים הממוקדים. וכל זה, תוצאת כחול־לבן. לא המפלגה. נתניהו. ואותם הדברים אמורים גם לגבי לבנון.

"מילאנו את הדלי לאט־לאט, במאמץ סיזיפי, עם כפית", אמר גורם בכיר מאוד לשעבר, "ועכשיו הם פשוט עשו חור בדלי. אחים מוסלמים בעזה זה צינור חמצן לחמאס. מישהו מעלה בדעתו שחמאס ייחלש כשקטאר וטורקיה נותנות את הטון? אם אנחנו היינו מפסיקים ביוזמה שלנו, בתנאים שלנו, לא הייתה מועצת שלום, לא היו קטאר וטורקיה. יש אומנות ממשק בין מדינאות למלחמה. לקחת את ההישג כשהוא בשיא ולמנף אותו. אז נניח שמוחמד סינוואר היה נשאר בחיים. אז מה? אם הוא היה מתיישר עם ההסכם, טוב. אם לא, היינו הורגים אותו. הרי בסוף, תמיד יהיה מחליף. רשימות מבוקשים לא נגמרות אף פעם גם כשאתה הורג את כולם. השאלה היא אם אתה רוצה מתישהו לשים מכסה על הסיר, כדי שיהיה תבשיל ראוי למאכל, או שאתה מעדיף אש תמיד".

בני גנץ הטיח השבוע בינון מגל חלק מהדברים בשידור חי ברדיו 103. לא, בניגוד לשקר הביביסטי הקלאסי, אף אחד לא רצה לעצור. להפך. איזנקוט וגנץ רצו לעשות את הדברים מהר יותר. לרדת יותר מהר לח'אן יונס, לעלות יותר מהר ללבנון. נתניהו רצה הכל לאט. הכי לאט. היה לו הרבה זמן להרוג. כי אותנו, חמאס כבר הרג.

בגדול, התוכנית הקלאסית הייתה לפרק את צפון הרצועה ואת ח'אן יונס ואחרי הריגתו של סינוואר (שבאה אחרי הריגת דף ועיסא) להחזיר את החטופים, לעלות צפונה, להיכנס בחיזבאללה ולחזור לעזה. חמאס היה נותן לנו חמש אמתלות בשעה לחדש את הלחימה, להגיע לרפיח ולעשות מה שנרצה. נתניהו התעקש אז על סלע קיומנו, ציר פילדלפי. "אני מתחייב בפניך", אמר לו הרצי הלוי, "שאחרי שהחטוף האחרון יחזור, תוך ארבע שעות אתה שותה איתי קפה בקצה של פילדלפי, על הים".

בלבנון, את ההסכם שעליו דנים עכשיו עם הממשלה, אפשר היה לעשות לפני חצי שנה או שנה, בלי שחיזבאללה מתאושש, מרים ראש ומרגיש כמו חדש. הכל עניין של טיימינג. היה חלון הזדמנויות מוזהב כשהארגון ירד למחתרת ואיבד את ביטחונו העצמי ומעמדו בלבנון. זו הייתה הדקה המדויקת. היא חלפה. עכשיו הכל השתנה. עכשיו זה יותר קשה. כרגיל.

צריך להגיד כאן מילה לא ממש טובה על צה"ל והמערכת הביטחונית. נכון, מופקד עליהם שר ביטחון שגם תפקיד של סגן מנהל משמרת בצרכנייה במושב נידח בפריפריה גדול עליו בארבעה מספרים. שלא נדבר על ראש הממשלה. אבל צה"ל חייב לאתגר את המערכת גם בנושא הלבנוני. לא להיגרר לתחרות ההצהרות המטופשות והרהבתניות שמייצרות רק נזק.

כשהדרג המדיני מצהיר שעכשיו אנחנו נחסל את חיזבאללה סופית, צריך לשאול את הדרג המדיני איך בדיוק הם מתכוונים לעשות את זה. לדבוק במציאות, בלקח ובהישג הנדרשים, במה שאפשר להשיג ובמה שלא. לא תמיד זה קורה. הרמטכ"ל אייל זמיר תחת מצור כבד ומתקפת שיימינג מטונפת במיוחד של מיטב הברדוגוז'. קשה להאשים אותו. הוא בוחר את מלחמותיו ועושה את זה עם יד אחת קשורה מאחורי הגב ובלי גיבוי או אספקה של כוח אדם שהצבא זקוק לו כחמצן. צריך להתפלל למענו.

הגענו לאיראן. כאן זה אותו דבר, רק בגדול. בינואר 2023 הרמטכ"ל הלוי מבצע תפנית חדה במוכנות לנושא האיראני. תוכנית המוסד קורסת. לכולם ברור שזה לא בר ביצוע ולא יגיע להבשלה (מדובר על תוכנית נגד הגרעין האיראני). צה"ל מגבש במהירות תוכנית חלופית. אותו דבר קורה לתוכנית להפלת המשטר. נכון, טראמפ בלם חלק ממנה, אבל עד היום אומרים בצה"ל שמי שחשב שהכורדים ועוד כמה חלכאים ונדכאים יפילו את המשטר של מדינה בת 100 מיליון תושבים, שיש בה אין־ספור ארגוני ביטחון אכזריים מבודלים זה מזה ובנויים כך שאם אחד נכשל השני תופס את מקומו, פשוט עשה צחוק מהעבודה. זה כמו להזיז סלע של מאה טונות עם האצבע הקטנה של היד. או הרגל.

הבעיה הייתה שנתניהו הלך שבי אחרי התוכניות הללו והוליך יחד איתו גם את טראמפ. הסוף ידוע. בואו נקווה שזה לא הסוף, כי שום דבר לא נגמר עד שזה לא נגמר. אבל כרגע, זה נראה רע. אפילו רע מאוד.
אין היה צריך לעשות את זה? לא לדבר על הפלת המשטר. לתקוף באיראן בעוצמה אדירה, מקסימלית, כמה ימים רצופים. לעצור ולהודיע שמוכנים להיכנס למו"מ על הגרעין. רק על הגרעין.

איראן לא מוכנה? לחדש את התקיפות בעוצמה גדולה יותר. להתחיל לפגוע בתשתיות. לעצור שוב. בפעם הרביעית, כשהם יודעים שלא מנסים להפיל את השלטון אלא להוציא את האורניום, הם ייכנסו למו"מ ויסגרו עסקה. כך או אחרת, זה יהיה טוב בהרבה מהמצב הנוכחי, שבו איראן עוד תצא מהמשבר כשמצר הורמוז הופך למנוע כלכלי עוצמתי שיבנה אותה למעצמה אזורית בטווח המיידי.

מה שקרה זה שנתניהו סירב לנקוט אסטרטגיה כלשהי. רק טקטיקה. להעביר את הזמן, כדי לפנות מקום לעוד זמן, עד שיגיע זמן קריאת שמע, הגיעו הבחירות. והוא הצליח. ישראל נכשלה. נתניהו לא פספס הזדמנות לפספס הזדמנות. התחלפנו עם הפלסטינים. בכל הקשור לדעת הקהל, אנחנו בדרך להתחלף עם האיראנים.

קוראי הטור הזה זוכרים את תיאוריית "זרועות התמנון" או "כפות החתול" מיסודו של נפתלי בנט, שפורסמה כאן לפני כמה שנים. היום אני יכול לכתוב ששמעתי אותה מבנט ישירות. אני כמעט בטוח שהוא דיבר על זה עוד לפני שהיה ראש ממשלה, באחת מישיבות הקבינט, אבל נתניהו לא לקח אותו ברצינות. זה היה נתניהו המקורי, לפני האסון שהמיט עלינו, כשעוד פחד להיקלע להרפתקה צבאית כלשהי עם מאן דהוא.

התיאוריה גורסת שאין סיבה שישראל לא תתקוף ישירות באיראן, כשהפרוקסיז של איראן תוקפים אותה. צריך להפסיק לפחד ולהתחיל לגבות מחיר מראשו של התמנון, במקום לכלות אנרגיה על זרועותיו. לזכותו של בנט ייאמר שגם כראש ממשלה הוא לא נרתע והחל ליישם. ישראל החלה לתקוף קינטית באיראן לא רק מטרות גרעין, אלא גם מטרות "רגילות".

בנט זיהה השבוע את הנושא הקטארי והתנפל עליו באופייניות בנטית. גם כשהוא מתעסק בנושאים כאלה, זה נראה כמו יזם הייטק שמקים סטארט־אפ חדש. אפשר להתווכח על הדרך, על הצורה, על המניע הפוליטי (לעצור את דימום המנדטים לטובת איזנקוט), אבל לא על המהות. בנט צודק.

בנט הכריז השבוע שאם יחזור לשלטון יכריז על קטאר כמדינת אויב. זה הכניס את שאר המערכת הפוליטית למגננה ובעיקר את נתניהו, שממשיך לגונן בגופו על הסוכן הקטארי שלו. מעניין למה. "זה לא ייאמן שהם לא מוגדרים כמדינת אויב", אמר לי בנט השבוע. כששאלתי אותו למה לא עשה את זה כשהיה ראש ממשלה, הודה באשמה: "לפני 7 באוקטובר לא חשבנו על זה. עכשיו אי אפשר לא להבין את זה. זה כבר לא כתובת על הקיר, זה אסון. קטאר היא איראן החדשה. הנזק שהיא גורמת לנו בעולם חסר תקדים. הם מפרקים אותנו. הם אחראים לכל הדה־לגיטימציה, למה שקורה לנו בארה"ב, למה שקורה לנו במזרח התיכון. הם ריסקו אותנו בעולם, וזה לא קרה ב־7 באוקטובר, זה קורה כבר 20 שנה. הגיע הזמן להתפכחות.

"אני לא חושב אחורה. רק קדימה. מוטב מאוחר. קטאר צריכה להיכנס לצי"ח של מערכות המודיעין והביטחון שלנו, ויפה שעה אחת קודם. אני לא בטוח שזה המצב. נדרש מאמץ לאומי לצורך זה. היום הם האויב הכי מסוכן שלנו. הם מביסים אותנו בדעת הקהל, בקמפוסים באמריקה, באירופה, במערכה המשפטית. עכשיו מתברר שהם עמדו גם מאחורי התובע בהאג, כארים חאן. הם זורעים את זרעי הארס וההרס בכל מקום, והגיע הזמן להבין שזה לא גשם, זה יריקות של ארס. והם פועלים במעמד צד אחד.

"אנחנו ממשיכים להתנהג בנימוס ולהושיט את הלחי השנייה. צריך להפסיק את זה מיד. עכשיו. כל ישראלי שיטוס לחו"ל בקיץ ויחטוף קללות או אירועים אנטישמים צריך לדעת שידה של קטאר במעל הזה. צריך להיות ברור שלא חוקי לקבל מהם כסף בישראל. ככה פשוט. שום עסקים, שום קשרים, להטיל סנקציות, להתנער מהם".

לבנט ברור למה נתניהו לא עושה את זה. "הוא לא מסוגל. כל הסביבה שלו התפרנסה שם. לך תדע מי עוד. אני בטוח שמעגל מקבלי הכספים מקטאר גדול בהרבה מכפי שאנחנו יודעים. לא רק בלשכת ראש הממשלה. צריך לחקור את זה. בכל מקרה, צריך מנהיגים שמסוגלים לעשות את זה. לא מנהיגים מאובנים, או שבויים של המחדל הזה".

לדעתי בנט עלה כאן על משהו. "מנהיגים שמסוגלים". נדמה לי שנתניהו לא עונה על דרישות הקטגוריה. הוא לא מסוגל להתנער מקטאר, הוא לא מסוגל לגייס את החרדים, כי הוא תלוי בהם, הוא לא מסוגל לעשות סדר ביהודה ושומרון ולהחזיר את המשילות, כי הוא תלוי בבן גביר וסמוטריץ', הוא לא מסוגל להגיד "לא" לטראמפ, כי הוא גייס אותו לטובת החנינה שלו, הוא פשוט לא מסוגל. הדבר היחיד שהוא מסוגל, זה להמשיך לגרור את ישראל לאבדון.

אפרופו חנינה: חלפו כבר כמה ימים מאז המפגש בין נתניהו לטראמפ, והנשיא עוד לא אמר מילה על החנינה לנתניהו. לאן זה נעלם? אם זה המצב החדש וטראמפ התהפך, יכול להיות שהמרוויח העיקרי ממפגש הפסגה בוושינגטון השבוע לא היה ראש הממשלה נתניהו וגם לא הנשיא טראמפ, אלא הנשיא הרצוג.