פסק הדין שבו דחה השופט אורן סילברמן את תביעת לשון הרע של ח"כ שמחה רוטמן נגד גיא פלג וחדשות 12 איננו רק עוד הכרעה בסכסוך בין פוליטיקאי לעיתונאי. הוא שיעור מאלף באופן שבו פועלת ההגמוניה הישנה: משרד המשפטים מייצר גרסה, חדשות 12 הופכות אותה לאמת ציבורית, ובית המשפט מעניק לה לבסוף חותמת של אמת משפטית. כל מוסד מחזק את האחר, וכל אחד מהם זוכה בתמורה להגנה על מעמדו.
פלג ייחס לרוטמן אמירה מזעזעת: שדמם של הלל ויגל יניב, שנרצחו בחווארה, "אדום יותר" מדמם של נרצחי שבעה באוקטובר. רוטמן הכחיש וטען שאמר את ההפך: שגם דמם של קורבנות הטרור הקודמים אינו אדום פחות. למרות זאת, השופט העדיף את גרסתן של שלוש רפרנטיות ממשרד המשפטים וקבע כי פלג הוכיח "אמת דיברתי".
קביעה שיפוטית קטגורית שרוטמן אמר את הדברים המרושעים האלה מהווה קפיצת מדרגה קיצונית באופן שבו היוריסטוקרטיה מגבה את ערוץ 12. והפסיקה הזו מעוררת קשיים משמעותיים בהנמקתה במישור העובדתי, המשפטי, ובמיוחד הציבורי.
פסק הדין עצמו מודה שאף אחת מן הרפרנטיות לא הציגה את התרשומת המקורית שערכה; שלא ניתן לקשור בין המסמך שעליו הסתמך פלג לבין התרשומות שלהן; ושהנתבעים כלל לא ביררו את הסוגיה בחקירתן. למרות זאת, התרשומת שמקורה לא הוכח מקבלת משקל מחזק. לעומת זאת, עדותו של היועץ המשפטי של ועדת החוקה, עו"ד גור בליי, שגיבה את עמדתו של רוטמן, נדחקת הצדה. שימו לב לשימוש סלקטיבי בספק: כשהספק נוגע לאנשי המערכת, אז הוא מצטמצם; כשהוא נוגע לרוטמן, הוא כמובן מתרחב.
אפילו בסיום פסק הדין נחשפת הסתירה. סילברמן נמנע מלחייב את רוטמן בהוצאות, בין היתר בשל הקשיים שהתגלו בין תצהירו של פלג לעדותו, תשובותיו והתנהלותו בחקירה הנגדית. השופט מציין שנאלץ להתערב שוב ושוב משום שפלג לא השיב לשאלות. ובכל זאת, אותו פלג זוכה לחותמת הנחרצת ביותר האפשרית: "אמת דיברתי". הקשיים בעדותו מספיקים כדי למנוע הוצאות, אך לא כדי לעורר ספק ממשי בגרסתו.
והדבר משקף בצורה חדה את הקשר העמוק בין קשת 12 ליוריסטוקרטיה. אין צורך לדמיין חדר אפל שבו שופטים, משפטנים ועורכים מתאמים מסרים. כי הגמוניה אינה זקוקה לקנוניה. היא פועלת באמצעות זהות אינטרסים, שפה משותפת וחלוקת עבודה. אז הנה העסקה: משרד המשפטים מספק את חומר הגלם; חדשות 12 מעניקות לו עוצמה, דרמה ולגיטימציה ציבורית; ובית המשפט מעניק בדיעבד תוקף משפטי. בתמורה, קשת 12 מספקת למערכת המשפטית את מעטפת ההגנה התודעתית שלה נגד כל ניסיון לשנות את מבנה הכוח.
רוטמן איננו עוד פוליטיקאי מבחינתם. הוא האיש המזוהה יותר מכל עם הניסיון לצמצם את כוחם של היועצים המשפטיים, הפרקליטות ובית המשפט. לכן פרסום הפוגע בו משרת לא רק אינטרס תקשורתי, אלא גם אינטרס מוסדי - של היוריסטוקרטיה ושל ההגמוניה הישנה שנלחמת על שימור מוקדי הכוח שלה. וכאשר בית המשפט מאמץ את גרסת אנשי משרד המשפטים, הוא אינו רק מכריע בשאלת מהימנות; הוא מחזק את המערכת שבתוכה הוא עצמו פועל.
אנשי חדשות 12 ועורכי דינם אוהבים לטפח את הדימוי שהם אינם מפסידים בתביעות דיבה. מילולית, הדבר אינו מדויק: גיא פלג כבר חויב בעבר בפיצוי בתביעת לשון הרע. אבל הדימוי חשוב מן העובדות. הוא משדר לציבור שמול חדשות 12 אין טעם להיאבק, משום שהמערכת המשפטית כמעט תמיד תעניק להן רשת ביטחון.
ויש לכך כמובן בסיס. כך היה גם בפרשת אילנה דיין וסרן ר'. בית המשפט המחוזי קבע כי דיין הוציאה את דיבתו וחייב אותה בפיצוי, אך בית המשפט העליון הפך את התוצאה. בדיון הנוסף אמנם נדחתה דוקטרינת "האמת לשעתה", אך דיין זכתה לבסוף להגנת "העיתונות האחראית". גם בעניינה של ד"ר יפעת בן חי שגב נדחתה תביעה נגד גיא פלג, עמליה דואק וחדשות 12, לאחר פרסומים שקשרו בין עדותה במשפט נתניהו לבין מינוי ציבורי שקיבלה, ולמרות שבית המשפט קבע שהפרסום הוא שקרי, הוא נתן לחדשות 12 הגנה משפטית על "עיתונאות אחראית", וחייב באופן חריג ביותר את בן חי שגב בהוצאות כבדות.
אז שימו לב לדפוס: כאשר כלי התקשורת המרכזי של ההגמוניה הישנה מתנגש במי שמאיים על אותה הגמוניה, בתי המשפט מעניקים לו שוב ושוב מרחב הגנה רחב במיוחד. כך נבנית תחושת החסינות, וכך נשמר מבנה הכוח הישן.
רוטמן צריך לערער. לא רק למען שמו הטוב, אלא כדי להציב מראה מול המנגנון כולו. כי המאבק איננו עוד על משפט אחד שנאמר או לא נאמר. אלא שזהו מאבק על השאלה מי רשאי לקבוע מהי אמת בישראל: הציבור ונבחריו, או הברית הישנה שבין הברית הישנה שבין המשפט, משרד המשפטים וקשת 12.
פרופ' משה כהן-אליה הוא מומחה למשפט חוקתי, ומייסד "מסד הארץ - מכון המחקר של עם ישראל".