בסוף השבוע האחרון (שלישי) נדרסה בברלין לא רק קבוצה של בני אדם. נדרסה גם אחת האשליות הגדולות של הפוליטיקה הפרוגרסיבית במערב. צעיר גרמני בעל זיקה למדינה האיסלאמית, שהיה מוכר לרשויות, דרס קהל סמוך לאירועי הגאווה, רצח אישה ופצע 29 בני אדם, ולאחר מכן תקף במצ'טה.
רק בשנה שעברה צעדו בעיר אלפים באירוע קווירי פרו-פלסטיני, בכאפיות ובדגלי פלסטין, בשם ברית מדומיינת בין כל "המדוכאים". הפיגוע המחיש את הסתירה שהם מסרבים לראות: האיסלאמיזם הרדיקלי אינו שותף של הליברליזם הקווירי. הוא אויבו המר ולעיתים משתמש בו כ"אידיוט שימושי".
מילא אילו הסתירה הזאת הייתה נשארת בברלין. הבעיה היא שתרבות הווק חדרה עמוק גם לישראל, ובעיקר לאוניברסיטאות.
רק לאחרונה התנצלו נשיא אוניברסיטת תל אביב, פרופ' אריאל פורת, והרקטורית, פרופ' נגה קרונפלד-שור, בפני חברי סגל על הזמנתו של ד"ר דני גולד, ממפתחי כיפת ברזל וראש מפא"ת, להרצות בטקס הענקת תוארי דוקטור. הם הבהירו כי עצם ההזמנה הייתה "טעות", משום שההרצאה עסקה בצבא ובביטחון וכללה מצגות של שיגורי טילים.
וצריך להבין: לא מדובר בהרצאה על נשק להשמדה המונית. מדובר באחת ממערכות ההגנה החשובות שפיתחה ישראל, שמאפשרת לאותם אנשי סגל שנפגעו מעצם הצגתה לקיים חיי שגרה בתל אביב. ובכל זאת, הנהלת האוניברסיטה לא דרשה מהם להתמודד עם מציאות שאינה נוחה להם. היא התנצלה בפניהם.
זהו טקס חרטה של כת פוליטית שאיבדה את ביטחונה האינטלקטואלי. האוניברסיטה כבר איננה זירה פלורליסטית; היא מוסד שיודע בדיוק בפני מי צריך להתנצל וממי מותר להתעלם. ההתנצלות שמורה לקהל "הנכון", כלומר: לאנשי השמאל הרדיקלי.
נקודת הייחוס של חלקים נרחבים מן הסגל בישראל איננה עוד החברה הישראלית, אלא אוניברסיטאות העילית בארצות הברית. צריך לדבר את השפה הנכונה, לגנות את ישראל במינון הנכון ולשדר "איתותי סגולה" (virtue signaling) כדי לזכות בכרטיס כניסה לקהילה האקדמית הגלובלית. והמחיר כבד: אותם מרצים מחנכים את ילדינו להרגיש אשמים ולהתנצל על עצם ריבונותם.
פרופ' יעל שטרנהל, ראש התוכנית ללימודים אמריקאיים באוניברסיטת תל אביב, אמרה כי היא מעדיפה את ארצות הברית בעמדה שמרסנת את ישראל ולא בעמדה שמספקת לה נשק. בעבר הצדיקה גם הגבלות אמריקניות על אספקת נשק וקבעה: "כל שליטה שממשל ביידן יכול להפעיל על הממשלה הזו, היא מוצדקת בהחלט".
שטרנהל היא בתו של פרופ' זאב שטרנהל, מן האינטלקטואלים הבולטים של השמאל הרדיקלי בישראל. אין, כמובן, אחריות משפחתית לדעות, אבל קשה להתעלם מן הרצף הרעיוני. בשנת 1988 כתב האב: "רק מי שיהיה מוכן לעלות על עפרה עם טנקים, יוכל לבלום את הסחף הפשיסטי המאיים להטביע את הדמוקרטיה הישראלית". היום הבת מצדיקה הגבלת נשק לישראל. והיא עוד מגדילה לעשות זאת לאחר השבעה באוקטובר.
זהו המועדון הסוציולוגי הסגור של האקדמיה הישראלית. הוא משכפל לא רק אנשים, אלא גם קוד מוסרי: הימין הוא תמיד פשיזם, ישראל תמיד אשמה, והכרה מצד האליטה הפרוגרסיבית במערב חשובה יותר מזכותה של ישראל להגן על עצמה.
וזה אינו חדש. יהודה לייב מאגנס, נשיאה הראשון של האוניברסיטה העברית, לא הסתפק בהטפה למדינה דו-לאומית. במאי 1948, כאשר היישוב היהודי נלחם על חייו, הוא נפגש עם מזכיר המדינה ג'ורג' מרשל והציע שארצות הברית תעצור את התרומות ליישוב. חסימת הכספים, הסביר, תעצור את "מכונת המלחמה היהודית". למחרת נפגש גם עם הנשיא טרומן.
אותה שפת חיזור נשמעת גם בבית המשפט העליון. בדיון בעתירת ארגוני שמאל בעניין הסיוע לעזה אמר השופט יצחק עמית בקול חנף המתאים רק לעורכי הדין מהשמאל הרדיקלי: "בית המשפט הזה עומד לרשותכם, מעמיד את עצמו לרשותכם".
כי זו מהותו של הווק הישראלי. מהותו איננה חמלה, אלא חנופה: ניסיון לרכוש מעמד מוסרי במערב באמצעות גינוי מתמיד של החברה שלך, הלאום שלך והיכולת שלך להגן על עצמך. אלא שכל איתותי הסגולה בעולם לא ישנו אמת פשוטה: בעיני האיסלאמיסט הקיצוני, גם הפרופסור שהתנצל, גם האקטיביסט הקווירי שהניף דגל פלסטין וגם היהודי שתקף את ממשלת ישראל נשארים אויבים או כופרים.
אז מכתב התנצלות מצד פרופ' פורת ואנשי השמאל הרדיקלי באוניברסיטאות אינו עוצר איסלאמיסט. כי במציאות, איתותי סגולה אינם מיירטים טילים, אבל כיפת ברזל, בהחלט כן.
פרופ' משה כהן-אליה הוא מומחה למשפט חוקתי והוא המייסד של "מסד הארץ - מכון המחקר של עם ישראל".