עשרים שנה לאחר רצח תאיר ראדה, ושלוש שנים לאחר זיכויו של רומן זדורוב במשפט החוזר, דווח כי המשטרה פתחה מחדש את התיק בעקבות מידע וכיוון חקירה חדשים. באופן חריג הועברה החקירה מימ"ר צפון לימ"ר תל אביב, וצוות חדש אמור לשוב אל המידע והראיות שנאספו מאז הרצח. בשלב זה איננו יודעים לאן יוביל הכיוון החדש. אבל כבר עכשיו אפשר לומר כי פרשת זדורוב היא מקרה מבחן קלאסי להבנת הדיפ סטייט הישראלי.
הדיפ סטייט איננו בהכרח חבורה סודית המתכנסת בחדר אפוף עשן. בדרך כלל הוא פועל באופן בנאלי ומסוכן הרבה יותר. מדובר במוסדות חזקים הסוגרים שורות סביב החלטותיהם, המגינים על יוקרתם ועל הנרטיב שכבר מכרו לציבור, והמפתחים עוינות כלפי מי שמערער על הקונספציה. וכן, לא ממש צריך כאן תיאום חשאי, אלא די בתרבות ארגונית משותפת, באינטרסים מוסדיים ובידיעה שכל מי שיחרוג מן השורה עלול לשלם מחיר.
פרשת ד"ר מאיה פורמן חשפה את המנגנון הזה במלוא כיעורו. פורמן, מומחית לרפואה משפטית, מסרה חוות דעת שלא התאימה לעמדת הפרקליטות בתיק זדורוב. לאחר שנבחרה לתפקיד בכיר במכון לרפואה משפטית, פרקליט המדינה שי ניצן ביקש לבחון מחדש את מינויה, והעניין הידרדר להליך בבית הדין לעבודה. כאשר ד"ר חן קוגל ביקש להגיש תצהיר שתמך ביושרתה המקצועית, הפרקליטות ביקשה להשמיט ממנו חלקים שנגעו למשמעות המקצועית של ההתערבות.
והאירוע לא הסתיים שם. נציבת הביקורת על הפרקליטות, השופטת בדימוס הילה גרסטל, קבעה כי נפל פגם בדרישה לשנות את התצהיר החתום של קוגל וכי מדובר לכאורה בהתערבות בעדות ראשית. גם אז עברה המערכת במהירות מן השאלה מה נעשה לעד, לשאלה מי העז לבקר את הפרקליטות. כי כך פועל מנגנון הגנה מוסדי: המבקרת הופך למבוקרת, והחריגה המקצועית נדחקת לשוליים, גם כאשר העובדות משתנות לחלוטין.
הדיפ סטייט מאדיר את "המקצועיות" על פני "הפוליטיקה". אבל מה שאנחנו רואים בפרשת זדורוב הוא הרגע שבו מומחיות מקצועית הופכת למבחן נאמנות. כי כל עוד המומחה מאשר את התזה של המערכת, הוא "גורם מקצועי". אבל ברגע שהמדע מפריע לתיק, לא התיק נפתח מחדש אלא המומחה מסומן. קברניטי הדיפ סטייט לא בודקים אם הקונספציה שגויה, אלא הם בודקים כיצד לנטרל את מי שמטיל בה ספק.
גם פסק הדין של בית המשפט העליון מ-2015 מלמד משהו על תרבות הכוח הזאת. השופטים יצחק עמית וצבי זילברטל דחו את ערעורו של זדורוב, בעוד יורם דנציגר סבר כי יש לזכותו מחמת הספק. בעוד עמית כתב בוודאות רבה, דנציגר השאיר מקום לספק.
ושמונה שנים לאחר מכן זיכה בית המשפט המחוזי בנצרת את זדורוב במשפט החוזר, בדעת רוב של השופטים אשר קולה ודני צרפתי. הזיכוי אינו מוכיח מי רצח את תאיר, אבל הוא מוכיח עד כמה מסוכנת יכולה להיות ודאות מוסדית במקום שבו הדין הפלילי מחייב ספקנות.
היחס לדנציגר לא החל ולא הסתיים בזדורוב. בכנס לשכת עורכי הדין באילת ב-2010 הוא העז לחלוק על הלכת אפרופים ולדרוש להשיב ללשון החוזה את משקלה. אהרן ברק הגיב בפומבי וכינה את דבריו "דברי הבל" ו"שליפה מהמותן".
אז לא מדובר כאן רק בויכוח משפטי על "דוקטרינה", אלא האירוע ממחיש את כללי המשחק: מותר לחשוב באופן עצמאי, כל עוד המחשבה נשארת בתוך גבולות הקונספציה של מוקדי הכח בדיפ סטייט. האירוניה היא שבינואר 2026 צמצמה הכנסת בחקיקה את הלכת אפרופים עצמה.
הכוונה כאן איננה לטעון שמערכת תביעה איננה חייבת להגן על תיקים שהיא מאמינה בהם, וכמו כן בית משפט אינו אמור להתנצל בכל פעם שדעתו נהפכת. אבל כאשר ההגנה על ההחלטה הופכת להגנה על המחליטים, כאשר ביקורת מקצועית נתפסת כבגידה, וכאשר הספק, נשמת אפו של המשפט הפלילי, מוחלף בסולידריות של בעלי הכוח - אנחנו מצויים באזורים של השחתה מוסדית.
אז תיק זדורוב אינו סיפור של ימין ושמאל. הוא סיפור על מבנה כוח שמגן בראש ובראשונה על עצמו. ניצן הגן על נרטיב הפרקליטות, עמית העניק לו חותמת שיפוטית, ומי שהעזו לערער - פורמן, קוגל, דנציגר וקולה - הוצגו שוב ושוב כבעיה במקום כאזהרה.
טכנולוגיה חדשה אולי תזהה דנ"א, תשחזר ממצאים ותפתח כיוון שלא היה אפשר לראות לפני עשרים שנה. אבל הטכנולוגיה החשובה ביותר שחסרה למערכת המשפט הישראלית אינה חדשה כלל. והיא גם אינה דורשת תקציב או מעבדה. וקוראים לה ענווה.
פרופ' משה כהן אליה הוא מומחה למשפט חוקתי, ומייסד "מסד הארץ - מכון המחקר של עם ישראל".