יש רגע שבו מדינה מפסיקה לשאול כיצד להגיע להסכם, ומתחילה לשאול כיצד ייראה המזרח התיכון גם אם לא יהיה הסכם. ייתכן שזה הרגע שבו נמצאת כיום ארצות הברית.
במשך שנים ההנחה הייתה שאפשר ללחוץ על איראן כדי לשפר את תנאי המשא ומתן. אלא שנראה כי בוושינגטון מתגבשת הנחה אחרת: טהרן אינה מנהלת מו"מ כדי להגיע להסדר יציב; היא מנהלת מו"מ כדי למשוך זמן, לשמר את יכולותיה ולהגיע חזקה יותר לסבב הבא.
אם זו אכן התפיסה החדשה, המשמעות דרמטית. הסבבים חדלים להיות דרך למנוע מלחמה - והופכים למנגנון שמאפשר לאיראן לשרוד. זו אולי הסיבה לכך שבמקביל לאיומים הצבאיים נחתם במהירות גם הסכם הגרעין האזרחי עם סעודיה.
אין הוכחה שההסכם הוא הכנה למתקפה, אבל ייתכן שהוא מבטא שינוי עמוק יותר: ארצות הברית כבר אינה בונה רק אסטרטגיית לחץ על איראן; היא בונה את המזרח התיכון שאחרי כישלון הלחץ.
גם האיומים האיראניים השתנו.
משמרות המהפכה אינם מדברים עוד רק על תקיפת בסיסים אמריקאיים. הם מאיימים להשבית את עורקי החשמל, התחבורה והאנרגיה של מדינות המפרץ.
במקביל, החות'ים, שלוחיה של איראן, מאיימים להרחיב את הפגיעה בנתיבי השיט בים האדום. זה כבר איננו איום על ספינה אחת או על בסיס אחד. זו תפיסה שלמה. אפשר לכנות אותה במילות החות'ים "משוואת המצור במצור".
אם ארצות הברית ובעלות בריתה ינסו לחנוק את איראן כלכלית, איראן תנסה לחנוק את הכלכלה האזורית והעולמית. אם ילחצו על ייצוא הנפט האיראני, היא תלחץ על הורמוז. אם יבודדו אותה, היא תנסה לבודד את מדינות המפרץ. לא רק מלחמה על שטח, אלא מלחמה על זרימת האנרגיה, הסחר והכסף.
זו גם הסיבה שהמערכה כבר אינה מתנהלת רק סביב הורמוז. הורמוז הוא הקרב על ההווה - אך הר המכוש הוא הקרב על העתיד. השאלה הגדולה איננה אם טראמפ יתקוף עוד יעד. השאלה היא האם וושינגטון החליטה שהבעיה כבר איננה מספר הצנטריפוגות של איראן, אלא עצם ההנחה שאפשר להגיע איתה להסדר שיסיים את הסכסוך.
אם זו אכן נקודת המפנה, אנחנו לא צופים בעוד סבב. אנחנו צופים בניסיון אמריקאי להחליף את כללי המשחק שעליהם התבסס המזרח התיכון בעשור האחרון.