במשך שנים הסבירו לנו שאין דבר כזה דיפ סטייט. יש רק "שומרי סף", "מערכת מקצועית", "עצמאות מוסדית" ו"בלמים ואיזונים". מי שטען שמוקדי כוח לא-נבחרים מסוגלים לסכל את רצון הבוחר הוצג כפרנואיד מן הימין.
ואז קרה דבר מאלף: הימין בנה בהונגריה דיפ סטייט משלו, והשמאל האירופי גילה לפתע לא רק שהוא קיים, אלא שמותר לפרק אותו גם באמצעים שעד אתמול כונו "הפיכה משטרית".
פטר מגיאר הביס באפריל את ויקטור אורבן, ומפלגתו השיגה רוב המאפשר תיקון חוקתי. מגיאר לא הסתפק בהחלפת הממשלה. הפרלמנט הגביל את כהונת ראש הממשלה לשמונה שנים, תוך החלת ההגבלה על כהונות מאז 1990, ובכך חסם את אורבן מלחזור. זו חקיקה רטרואקטיבית ופרסונלית שבישראל הייתה מזמינה מיד עתירה בגין "שימוש לרעה בסמכות המכוננת". לאחר מכן קוצרה כהונת הנשיא תמאש שויוק, נקבעה מגבלת כהונה לחברי פרלמנט. הממשלה השעתה שירותים של התקשורת הציבורית וסגרה מוסדות מתקופת אורבן.
אפשר להצדיק חלק מן המהלכים האלה. אורבן אכן השתמש ברוב שלו כדי לבצר השפעה בתקשורת, בבתי המשפט, באוניברסיטאות וברשויות הפיקוח. אבל משום כך המקרה ההונגרי חשוב: הוא מלמד שהדיפ סטייט איננו בהכרח חבורה סודית המתכנסת במרתף. זו הקריקטורה שנועדה לפטור את הטענה כקונספירציה.
דיפ סטייט הוא מבנה של כוח: רשת של מינויים, כהונות ארוכות, אינטרסים ארגוניים, נורמות מקצועיות ומנגנוני שעתוק פנימיים, המאפשרת לכיוון פוליטי מסוים להוסיף ולשלוט גם לאחר שהשלטון התחלף. לא כל פקיד הוא סוכן פוליטי ולא כל שופט פועל בשליחות מחנה. די בכך שהאנשים המאיישים את המוסדות חולקים תפיסת עולם, תמריצים והגדרה משותפת של מדיניות "לגיטימית".
אז זו התובנה: הבחירות קובעות מי יישב בממשלה, אבל המוסדות קובעים מה הממשלה תוכל לעשות. ככל שהמוסדות הלא-נבחרים חזקים, סגורים והומוגניים יותר, כך הבחירות משנות פחות.
וכאן מגיעה הצביעות. כאשר ממשלת ימין משנה מנגנוני מינוי, מקצרת כהונות או עורכת רפורמה בשידור הציבורי, המהלך מתואר כהשתלטות פוליטית. כאשר ממשלה פרו-אירופית מסלקת נשיא מכהן, משנה חוקה רטרואקטיבית ומשביתה שידורי חדשות כדי לעקור את מורשת הימין, השפה מתחלפת: לא "טיהור" אלא "תיקון"; לא "השתלטות" אלא "שיקום"; לא "שינוי כללי המשחק" אלא "הצלתם". המטרה הפוליטית קובעת את המילון החוקתי.
זהו גם הלקח לישראל לקראת הבחירות ב־27 באוקטובר. אם גדי איזנקוט יקים ממשלת מרכז-שמאל, היא לא תצטרך לפרק את רוב מוקדי הכוח הלא-נבחרים. במערכת המשפט, בפרקליטות, בחלקים מן הבירוקרטיה ובתקשורת ההגמונית היא תפגוש תרבות מוסדית הקרובה יותר לעולמה מאשר לעולמו של הימין.
וכך ממשלת אייזנקוט לא תצטרך להשתלט על מוסדות שכבר חולקים את הנחות היסוד שלה; היא פשוט תחבור אליהם. פעולות שייתפסו כהדחה פוליטית כשהימין מבצע אותן עשויות לקבל הכשר משפטי, תקשורתי ומקצועי כשהן מבוצעות בידי ממשלה המזוהה עם האליטה המוסדית.
הזירה המכרעת תהיה הוועדה לבחירת שופטים. אם כפי שמסתמן בג"ץ יפסול את החוק ששינה את הרכבה, ממשלת אייזנקוט תוכל ליהנות מתמיכה של שלושת שופטי העליון, שני נציגי הלשכה ושלושת נציגי הקואליציה. שמונה מתוך תשעה. ברוב כזה ניתן יהיה לעצב מחדש את בית המשפט העליון ולמנות בשנים הקרובות עד תשעה שופטים. המהלך לא יוצג כהשתלטות, אלא כהשבת העצמאות השיפוטית. וזה עלול להיות סוף הניסיון של הימין לשנות את מבנה הכוח בישראל.
ישראל אינה צריכה דיפ סטייט ימני או שמאלני. היא צריכה מוסדות שממלאים את ייעודם. בית משפט צריך ליישב סכסוכים ולא לנהל את הפוליטיקה; צבא צריך לנצח במלחמה; שב"כ צריך להגן מפני טרור; תקשורת צריכה לחשוף אמת; ואקדמיה צריכה להעשיר את הידע האנושי, לא לשמש מבצר פוליטי.
הכוח הפוליטי צריך להיות מסור לעם. העם הוא שיקבע את המדיניות ואת סולם הערכים באמצעות נבחריו. גם בית משפט חוקתי צריך להיות "של העם, על ידי העם ולמען העם" - בית משפט ששופטיו נבחרים בידי נבחרי הציבור, כמקובל ברוב הדמוקרטיות.
הונגריה הוכיחה שהוויכוח מעולם לא היה אם יש דיפ סטייט. הוויכוח היה מי שולט בו. האתגר הישראלי הוא לבנות מדינה שבה אף מחנה אינו זקוק לו כדי לשלוט.