הבוקר הוציא שופט בית המשפט העליון עופר גרוסקופף צו ארעי, במעמד צד אחד, המעכב את כניסתן לתוקף של ההוראות המיידיות בחוק התקשורת של שלמה קרעי. הכנסת השלימה את החקיקה רק ביום חמישי, וכבר ביום ראשון שופט יחיד עצר חלק ממנה, עוד בטרם נשמעו תשובות המדינה והכנסת. הנימוק הוא שהעתירות מעלות "טענות כבדות משקל" ושלאחר יישום החוק יהיה קשה להשיב את הגלגל לאחור. אז רבותי, כך נראית היום הפרדת הרשויות בישראל: הכנסת מחוקקת במשך חודשים; שופט יחיד מקפיא בתוך שעות.
חוק התקשורת אינו חוק מושלם, אבל הכיוון הבסיסי שלו נכון. הוא מחליף משטר מיושן של רישיונות וחסמי כניסה במודל רחב יותר של רישום, מאחד את מערך האסדרה, מקל על כניסת שחקנים חדשים ומסיר מגבלות שנבנו לעידן שבו היו בישראל שני ערוצים וחצי. הוא גם מצמצם את ההפרדה המלאכותית בין הערוצים לבין חברות החדשות ומבקש להתאים את השוק לעידן של סטרימינג, אינטרנט ופלטפורמות בינלאומיות. אפשר להתווכח על סעיף כזה או אחר; קשה להתווכח עם הצורך לפרק שוק סגור ולהכניס אליו תחרות.
מי שמאבדת מכך כוח היא בראש ובראשונה קשת 12. קשת נשלטת בידי משפחת ורטהיים, בעלת החברה המרכזית למשקאות: קוקה-קולה ישראל, מונופול מוכרז בתחום הקולה. אז, כן, זהו לא רק ערוץ טלוויזיה מצליח, אלא מוקד כוח כלכלי ותודעתי אדיר. והאמת היא שהחוק של קרעי מאיים לא על "חופש העיתונות", אלא על החופש של בעלי ההגמוניה להמשיך לשלוט בשוק מוגן.
וזהו הקשר הגורדי בין קשת 12 לבין היוריסטוקרטיה, ואין צורך בתיאוריית קשר ואין צורך בישיבה סודית, שכן מדובר בברית אינטרסים: בית המשפט זקוק לקשת 12 כדי שתייצר עבורו לגיטימציה ציבורית, תציג כל הגבלה על כוחו כ"קץ הדמוקרטיה" ותעניק מעטפת תקשורתית למחאות נגד הממשלה. קשת 12 זקוקה לבית המשפט כדי שיגן על מבנה הכוח שבתוכו היא פורחת. זו יד רוחצת יד.
פרשת סרן ר' ואילנה דיין הייתה הדגמה מוקדמת. לאחר שסולברג, אז במחוזי, קיבל את תביעת הדיבה, העליון הפך את פסק דינו ופיתח את רעיון "האמת לשעתה" - פרשנות יצירתית שהרחיקה מלשון חוק איסור לשון הרע. בדיון הנוסף ההלכה הזאת אמנם נדחתה, אך התוצאה נשמרה באמצעות הרחבה אחרת: "עיתונאות אחראית". וכך, מסלול ההנמקה אמנם השתנה, אבל ההגנה על אילנה דיין נותרה. כי היא משלנו, "אונזרה".
ואז מגיעים "השופטים השמרנים". גרוסקופף מונה בתקופת איילת שקד, במסגרת עסקת מינויים שהיא אישרה. הוא היה תלמידו ובן טיפוחיו של פרופ' דניאל פרידמן, והוצג לימין כליברל שמכבד את הפרדת הרשויות. ומה קיבלנו? שופט שמוציא בתוך ימים שני צווים ארעיים נגד חקיקה טרייה של הכנסת.
כך פועלת הגמוניה: היא אינה חייבת לצוות על חבריה. היא קובעת את גבולות הלגיטימיות, ומי שחי בתוכה לומד להתיישר. זה קרה גם לחוקרים כמו מנחם מאוטנר ויואב דותן, שבמשך שנים מתחו ביקורת חריפה על האקטיביזם של אהרן ברק, אך בזמן הרפורמה נסוגו מחלק ניכר מהביקורת שלהם. הסיסטם האקדמי והמשפטי חזק מן היחיד. ומי שמבקש קידום, הכרה ומעמד בתוך המועדון מבין היטב מה מצופה ממנו ברגע האמת.
גם אצל נעם סולברג המרחק מהמחנה האקטיביסטי קטן מכפי שמספרים לנו. הוא אולי זהיר יותר בסגנון, אך הצטרף לרוב שביטל את חוק מס דירה שלישית בשל פגם בהליך החקיקה, ולאחרונה כתב את פסק הדין שביטל את הצבעת הכנסת בבחירת מבקר המדינה. ההבדל בינו לבין יצחק עמית הוא לעיתים הבדל של מינון, לא של תפיסת עולם מוסדית.
ב"מקור ראשון" פורסם לאחרונה דיוקן אוהד במיוחד של פרופ' גידי ספיר, המציג אותו כאחד מבכירי חוקרי המשפט החוקתי ומאמץ את הערצתו לשופט נעם סולברג. במאמר נפרד באותו עיתון כבר הוכתר סולברג כמי שמוטלת עליו "משימה היסטורית". זה בדיוק סוג ה"מה יפית" שהציונות הדתית מצטיינת בו: מאמרים חגיגיים בעיתון שמייצג לעיתים מועדון סוציולוגי לבן וסגור - המתחרה במועדון הסוציולוגי הלבן והסגור של היוריסטוקרטיה הקפלניסטית משמאל - והכתרת גיבורים שאינם באמת מאיימים על הסיסטם.
ספיר היה מועמדה של שקד לבית המשפט העליון, אך מועמדותו לא הבשילה, בין היתר משום שעמדותיו הבהילו אפילו את חברי הכנסת מהימין שזכו לשמוע אותו בוועדה, כששטח בפניהם את משנתו. ספיר תמיד היה עוף מוזר באקדמיה הישראלית, ולא רק בשל דעותיו האקדמיות, אלא גם בשל התנהלותו החריגה, שהרתיעה רבים.
אז שיהיה ברור: מאנשים כמו ספיר, סולברג וגרוסקופף לא תבוא תקומה. לא די בעוד "שמרן" עם מנטליות של עבד מהציונות הדתית האשכנזית שייכנס לעליון ויתיישר בתוך שנים. ישראל זקוקה לבית משפט חוקתי חדש, שסמכויותיו מוגדרות, ששופטיו נבחרים בהסכמה ציבורית רחבה ושמקור הלגיטימציה שלו איננו המועדון המשפטי הישן. בית משפט של העם, בידי העם ולמען העם - לא טריבונל של הסיסטם.
פרופ' משה כהן אליה הוא מומחה למשפט חוקתי, מייסד "מסד הארץ - מכון המחקר של עם ישראל".