הכנסת אישרה את החוק המסדיר מחדש את סמכויות היועץ המשפטי לממשלה. החוק מצמצם את מעמדן המחייב של חוות הדעת המשפטיות, מחזיר לממשלה יכולת רחבה יותר לקבוע את העמדה שתוצג בשמה בבית המשפט, ומאפשר לה להיעזר בייצוג חיצוני כאשר היועץ מסרב לייצגה. היועץ המשפטי לממשלה נבחר על ידי כל ממשלה נבחרת, ואילו פרקליט המדינה נבחר על ידי ועדה בעלת פרופיל מקצועי יותר.
זהו שינוי מוצדק. כי אין עוד דמוקרטיה מערבית שבה אדם אחד מחזיק בו-זמנית בכוח לייעץ לממשלה, לקבוע עבורה מהו הדין, לשלוט בייצוגה בבית המשפט ולעמוד בראש התביעה הכללית.
אבל דווקא משום שהמבנה הקיים מעוות, צריך להיזהר מפיצול פזיז. במקום בעיה אחת גדולה עלולות להיווצר שתי בעיות גדולות. זה כמו להכות במדוזה בגרזן ולגלות שקיבלת שתיים. יועץ משפטי עצמאי ורב-עוצמה מצד אחד, ותובע כללי עצמאי ורב-עוצמה מצד אחר, כאשר בג"ץ מעניק לשניהם מעטפת של חסינות, עצמאות ומעמד חוקתי למחצה. בפועל, התוצאה לא תהיה ביזור כוח, אלא דווקא הכפלתו.
המפלצת המוסדית הקרויה "סמכויות היועץ המשפטי לממשלה" לא נוצרה בחקיקה. היא נבנתה במידה רבה בפסיקת בג"ץ. נקודת המפנה הייתה פרשת פנחסי ב-1993, שבה קבע אהרן ברק כי הממשלה מחויבת לעמדתו המשפטית של היועץ. הוא הפנה לדוח ועדת אגרנט, אף שהדוח קבע עמדה הפוכה: על הממשלה להתייחס ברצינות לחוות הדעת, אך ההכרעה נותרת בידיה.
לימים, כשנשאל ברק על הסתירה, השיב למעשה שאגרנט היה צריך לומר את מה שהוא עצמו קבע. זהו רגע מזוקק של השיטה הישראלית: תחילה מייחסים למקור עמדה שלא נאמרה בו, ואחר כך מסבירים שכך ממילא היה צריך להיכתב. זו בוכלטריה משפטית שבאמצעותה הוקם משטר חדש ללא חוקה, ללא חוק וללא הכרעה ציבורית.
מה יעשה בג"ץ בחוק החדש? אני יכול לקבוע בודאות שהחוק ייפסל. וזאת למרות שמבחינה משפטית, לא ברור איזה חוק יסוד מעניק ליועץ המשפטי מונופול על פרשנות הדין ועל ייצוג הממשלה. אבל מבחינה מוסדית, הסיכוי להתערבות עמוקה גבוה מאוד. בג"ץ אינו שופט כאן רק חוק חיצוני, אלא הוא רואה כאן איום על מבנה הכוח של היוריסטוקרטיה שנבנה כאן לאורך שנים רבות.
הסיבה הראשונה היא שבית המשפט חוסם פעם אחר פעם ניסיונות לשנות את מאזן הכוחות בישראל. הסיבה השנייה היא פוליטית בזמן, גם אם לא במניע: החוק ייכנס לתוקף בעתיד, ובית המשפט יכול לעכב, לצמצם או להמתין לבחירות. וקשה להתעלם מהתמריץ המוסדי להשהות הכרעה עד שהמערכת הפוליטית תשתנה.
הסיבה השלישית עמוקה יותר. בבית המשפט השתרשה ההנחה שמעורבות נבחרי הציבור במוסדות משפטיים היא "פוליטיזציה", ואילו שליטת המשפטנים בהם היא "מקצועיות". זו הבחנה כוזבת. גוף שבולם מדיניות, קובע את גבולות הסמכות ומכריע אילו עמדות יישמעו בבית המשפט מפעיל כוח פוליטי, גם אם אנשיו מדברים בשפה מקצועית.
על הרקע הזה צריך להבין את אמירתו של הנשיא יצחק עמית בדיון על התיקון החוקתי בנוגע לועדה לבחירת שופטים, שלפיה "עוברת בכולנו חלחלה" מן האפשרות שנבחרי הציבור ישפיעו על בחירתם. מדהימה התעלמותו של עמית וחבריו להרכב מהעובדה הפשוטה שבדמוקרטיות מערביות שבהן לשופטים יש כוח לפסול חוקים, לנבחרי הציבור יש בדרך כלל תפקיד מרכזי במינוים. לא מפני ששופטים צריכים להיות כפופים לממשלה, אלא משום שמול סמכות חייבת לעמוד אחריותיות.
ישראל הפכה ליוריסטוקרטיה: משטר שבו השופט תופס את עצמו כריבון, והעם כנושא שממנו יש להגן על המדינה. המילים "מקצועיות" ו"שומרי סף" הפכו לכלי לשימור כוח, בעוד "פוליטיזציה" משמשת ככינוי גנאי לדמוקרטיה עצמה.
הממשלה אינה צריכה להוביל לאי-ציות לפסקי דין. היא תפסיד בעימות כזה, כי כל עוד בהרב מיארה בתפקיד היא תוציא הנחיה חד משמעית לנציב שירות המדינה ולמפכ"ל המשטרה לציית לבג"ץ, ואם לא יעשו כן, היא תפתח כנגדם בהליכים פליליים, ויש להניח שהם יתיישרו לדרישותיה. אבל אסור לממשלה להסתפק בתלונות. לאחר שיצחק עמית וגלי בהרב-מיארה לא יהיו עוד בתפקיד, יהיה קל יותר לבצע תיקון עומק. כי ישראל זקוקה להסדר חוקתי כולל שיגדיר מחדש את סמכויות היועץ, התובע הכללי ובג"ץ. צריך לקחת את כל הסמכויות הפוליטיות מבג"ץ ולהעבירם לבית משפט חוקתי, שהוא "של עם, בידי העם, ולמען העם" - באנלוגיה מדבריו הידועים של לינקולן בנאום גטיסבורג הידוע.
עד אז, כל חוק שתעביר הכנסת יישאר חוק על תנאי; כפוף לאישורו של בית הלורדים הישראלי: חבורה של אוליגרכים יוריסטוקרטים, שאינם נבחרים ובכל זאת משוכנעים שהם הריבון.
פרופ' משה כהן-אליה הוא מומחה למשפט חוקתי, ומייסד "מסד הארץ - מכון המחקר של עם ישראל".
בחירות 2026 - בואו לבדוק מי המפלגה שהכי מתאימה לעמדות שלכם?