הריאיון שהעניק בסוף השבוע ל"מקור ראשון" עו"ד רואי כחלון, ראש המטה למלחמה בפשיעה בחברה הערבית במשרד ראש הממשלה, צריך היה לזעזע את המדינה. כחלון תיאר אירוע ביטחוני מן המעלה הראשונה: ארגוני פשיעה חמושים, השולטים בנשק, בכסף, במכרזים ובחייהם של יישובים שלמים. אלא שמערכת אכיפת החוק, שאמורה להוביל את המערכה, אינה מעניקה למשטרה את מלוא הכלים הדרושים לה.
והמספרים מחרידים: בשנים 2016-2025 נרצחו בחברה הערבית כמעט פי שלושה בני אדם מאשר בחברה היהודית, אף שהערבים הם רק כחמישית מאוכלוסיית המדינה. כאשר מתקנים לגודל האוכלוסייה, הסיכון של אזרח ערבי להירצח גבוה בערך פי עשרה מזה של יהודי. לפי נתוני יוזמות אברהם, במחצית הראשונה של 2026 נרצחו 144 בני אדם בחברה הערבית, לעומת 128 בתקופה המקבילה אשתקד: עלייה של 12.5 אחוזים.
ושיהיה ברור: זו אינה "בעיה של המגזר", אלא שמדובר כאן באובדן משילות מוחלט בלב מדינת ישראל. אזרחים נרצחים כמעט מדי יום, ילדים נותרים יתומים, בעלי עסקים נסחטים, ראשי רשויות מאוימים ועדים מפחדים לדבר. כאשר ארגון פשיעה מחליט מי יזכה במכרז, מי יפתח עסק ומי יישאר בחיים, הוא אינו עוד ארגון עברייני, אלא הופך לשלטון חלופי.
כיצד הגענו לכאן? אין סיבה אחת. המדינה הזרימה תקציבים גדולים לחברה הערבית, אך לא בנתה בזמן מנגנונים מספקים להגנת המכרזים, הקבלנים והרשויות המקומיות מפני חדירת ארגוני הפשיעה. הקורונה החלישה את מסגרות החינוך והתעסוקה, הרחיבה את מספר הצעירים שאינם לומדים ואינם עובדים והעמיקה את התלות בשוק האפור. ובמקביל, בעקבות פרשת הרוגלות, הושעו, צומצמו או נותרו ללא הסדרה חלק מיכולותיה הטכנולוגיות של המשטרה לחדור לרשתות עברייניות המשתמשות בטלפונים מוצפנים, באנשי קש ובשרשראות פיקוד סגורות.
כך קיבלו ארגוני הפשיעה שלושה נכסים בעת ובעונה אחת: יותר כסף שעליו אפשר להשתלט, יותר צעירים שאפשר לגייס ופחות יכולת של המדינה לחדור לתוך הארגון. האחריות לקטסטרופה אמנם אינה מוטלת על גורם אחד בלבד. אבל יש מערכת אחת שתובעת לעצמה עצמאות כמעט מוחלטת, ומסרבת בעקביות לקבל אחריות מקבילה: מערכת התביעה והייעוץ המשפטי.
כחלון כינה את היועצת המשפטית לממשלה, גלי בהרב-מיארה, "הרמטכ"ל" של המאבק בפשיעה בחברה הערבית. ההגדרה הזאת מדויקת מבחינה מוסדית. היועצת עומדת בראש מערך התביעה, מחזיקה בהשפעה מכרעת על הסדרת כלי החקירה ומייצגת את העמדה המשפטית המחייבת של הממשלה. אם בג"ץ והמערכת המשפטית דורשים להגן על עצמאותה מפני הדרג הנבחר, הם אינם יכולים להתנער מתוצאות הפעלת הכוח הזה.
אם הסדרת השימוש ברוגלות נגד ארגוני פשיעה מתעכבת משום שהמערכת המשפטית מתעקשת לכרוך אותה גם בשימוש בכלים בחקירות שחיתות שלטונית, מדובר בסדר עדיפויות מעוות. אפשר וצריך להסדיר שימוש ממוקד בכלים טכנולוגיים נגד פשיעה חמורה, תחת צו שיפוטי, מגבלות ברורות ופיקוח הדוק. אסור להפוך את דמם של אזרחים ערבים לקלף במאבק מוסדי על הרחבת סמכויות חקירה בתחומים אחרים.
כאן נמצאת הפתולוגיה של שיטת המשטר הישראלית. בג"ץ מרחיב את עצמאות התביעה, מגביל את יכולת השר להתערב בתחום החקירות ומגן על היועצת המשפטית מפני הממשלה.
אך כאשר המערכת נכשלת, אין מנגנון אמיתי המטיל עליה אחריות. השר אינו רשאי להתערב, הממשלה מתקשה לשנות מדיניות; הכנסת כמעט שאינה מסוגלת לפקח, והיועצת המשפטית אינה נבחרת ואינה נדרשת לעמוד בפני הציבור.
יש מי שמתייחסים לפשיעה בחברה הערבית כאילו היא עניין פנימי של הערבים. זו לא רק גזענות - זו גם טיפשות אסטרטגית. ארגון המחזיק באלפי כלי נשק, בכסף, במודיעין וביכולת להטיל אימה אינו עוצר בגבול היישוב הערבי. היום הנשק מופנה במלחמות בין ארגונים. מחר הוא יופנה נגד עסקים, מוסדות שלטון ואזרחים יהודים. ומי ששכח את אירועי שומר החומות מזמין את האירוע הבא.
כאשר נאמר שלבהרב-מיארה יש דם על הידיים, אין הכוונה לאחריות פלילית או לטענה שהיא מבקשת בתוצאה. הכוונה לאחריות ציבורית ומוסדית. מי שמחזיק בכוח, מונע מן הדרג הנבחר להפעיל אותו ומכריע אילו כלים יעמדו לרשות המדינה, אינו רשאי להיעלם כאשר הכישלון נמדד בגופות. כי עצמאות בלי אחריות אינה שלטון חוק, אלא שהיא שלטון הפקידים. ועל שלטון כזה כבר יש דם על הידיים.
פרופ' משה כהן-אליה הוא מומחה למשפט חוקתי, ומייסד "מסד הארץ - מכון המחקר של עם ישראל".