מי שמביט במפת התקיפות האמריקניות בימים האחרונים עלול לחשוב שמדובר בעוד רשימת מטרות צבאיות. אולם מבט רחב יותר מגלה דפוס ברור: בושהר, בנדר עבאס והאי קשם אינם שלושה יעדים נפרדים. הם יוצרים יחד את משולש הפיקוד והשליטה שבאמצעותו מבקשת איראן להפוך את מצר הורמוז למנוף הכוח האסטרטגי החשוב ביותר שלה.
המלחמה החלה סביב סוגיית הגרעין. במשך שנים דנו העולם ואיראן בהעשרת אורניום, בצנטריפוגות ובפיקוח. אלא שככל שהעימות התפתח, מוקד הכובד השתנה. כיום המחלוקת המרכזית אינה עוד רק כמה אורניום תעשיר איראן, אלא מי ישלוט במעבר הימי החשוב בעולם.
בנדר עבאס הוא מרכז העצבים של איראן במפרץ. זהו הנמל הצבאי והמסחרי החשוב ביותר שלה, בסיס הצי ומרכז לוגיסטי שממנו ניתן לנהל את הפעילות הימית במצר.
האי קשם, האי הגדול ביותר במפרץ הפרסי, משמש מוצב קדמי השולט גיאוגרפית על נתיבי השיט. ממנו ניתן להפעיל מערכי תצפית, מכ"מים, כלי שיט מהירים, טילים נגד ספינות ואמצעי שליטה נוספים. בושהר מעניקה למערכת הזאת עומק אסטרטגי ותשתיתי. שלושת האתרים הללו הם למעשה מערכת אחת.
לכן התקיפות האמריקניות אינן מכוונות רק נגד בסיסים או מחסנים. הן מכוונות נגד יכולת השליטה של איראן בהורמוז. כדי להחזיק איום רציף על אחד מנתיבי השיט החשובים בעולם, דרושה מערכת מורכבת של מודיעין, חיישנים, שליטה ובקרה, לוגיסטיקה, נמלים, תחזוקה ויכולת תגובה. ארצות הברית מנסה לשחוק בדיוק את המערכת הזאת.
אבל כאן מתגלה גם מגבלת הכוח האמריקני.
התקיפות מחלישות את היכולות הטקטיות של איראן, אך אינן משנות את תפיסתה האסטרטגית. להפך, ככל שהלחץ גובר, כך טהרן מתכנסת סביב הורמוז ורואה בו את אבן הראשה של מאבקה. מבחינת המשטר, הורמוז אינו עוד מעבר ימי. הוא מנוף הריבונות, מקור ההשפעה והקלף האחרון המאפשר לו להשפיע על הכלכלה העולמית גם תחת סנקציות.
מכאן גם נובע הפער העמוק בין הצדדים. ארצות הברית מדברת על חופש השיט. איראן מדברת על שליטה בשיט. וושינגטון דורשת נתיב בינלאומי פתוח, שאינו תלוי באישורה של טהרן. איראן מוכנה לדבר על פתיחות, אך רק במסגרת שבה היא נשארת בעלת הבית. לכן הוויכוח אינו על השאלה אם אוניות יעברו, אלא מי יקבע את הכללים שלפיהם הן יעברו.
גם הציר הדרומי, העובר סמוך למים הטריטוריאליים של עומאן, הפך לחלק מן העימות. מבחינת ארצות הברית ובעלות בריתה, זהו נתיב המאפשר לשמור על חופש השיט. מבחינת איראן, עצם קיומו מערער את תביעתה להיות הגורם הקובע בהורמוז. לכן הקרב אינו רק על נתיב גיאוגרפי; הוא על עצם הסמכות.
במובן הזה, מזכר ההבנות הולך וטובע במימי המפרץ. הוא הותיר את שאלת הורמוז עמומה, ובכך הפך את הסוגיה החשובה ביותר למחלוקת המרכזית. במקום שההסכם יסיים את המשבר, הוא העניק לו מסגרת חדשה.
בעוד ארה"ב ביקשה לעגן הישגים צבאיים באמצעות הסדר מדיני, איראן מבקשת לעגן, באמצעות אותו הסדר, את זכותה להמשיך ולהחזיק במנוף הכוח של הורמוז.
זו גם הסיבה שקשה לראות כיצד יושג הסכם חלוט ומוסכם באמת. כל עוד ארצות הברית רואה בהורמוז נתיב בינלאומי, ואילו איראן רואה בו נכס ריבוני, אין מדובר במחלוקת טכנית, אלא בהתנגשות בין שתי תפיסות עולם.
לכן המערכה הנוכחית אינה רק על בושהר, בנדר עבאס או קשם. היא אינה אפילו רק על הורמוז. היא על השאלה מי יקבע את כללי המשחק במפרץ בעשור הקרוב. מי שיכריע את הקרב על הורמוז יקבע, במידה רבה, גם את הארכיטקטורה האסטרטגית החדשה של המזרח התיכון.
בחירות 2026 - ענו על שאלון הבחירות וגלו מי המפלגה שמתאימה לכם