מיקי גיצין, המנכ"ל בפועל של הקרן לישראל חדשה, קיבל בימים האחרונים מכתב חריף מג'ים ג'ורדן, יו"ר ועדת המשפטים של בית הנבחרים, ומג'ייסון סמית, יו"ר ועדת הדרכים והאמצעים. השניים דורשים מסמכים על מענקים שהעבירה הקרן מאז 2019, כדי לבדוק אם כספים הגיעו לארגונים שעסקו בפעילות בחירות בישראל, בניגוד למגבלות החלות על גוף הנהנה מפטור ממס לפי סעיף 501(c)(3).
אמנם מדובר רק בשלב הקירה ולא בהליך פלילי. הקרן דוחה את הטענות, וגם העובדה שמדובר במהלך שמובילים רפובליקנים מחייבת זהירות. ובכל זאת, מי שיראה בפרשה רק עוד קרב מפלגתי בוושינגטון יחמיץ את הסיפור העמוק יותר: הקרן לישראל חדשה עברה במשך שלושה עשורים מקרן ליברלית לקרן ווק.
אני מכיר את הקרן מקרוב. בשנים 1995-1996 הייתי מלגאי שלה. התמחיתי ב ACLU (האגודה האמריקאית לחירויות האזרח), וב EEOC - הנציבות לשוויון הזדמנויות בעבודה. לאחר מכן חזרתי לאגודה לזכויות האזרח, כשפרופ' רות גביזון הייתה נשיאתה וארי שביט עמד בראש הוועד המנהל. העבודה שעשיתי ב EEOC סייעה לי מאוחר יותר בניסוח חוק איסור הפליה במוצרים ובשירותים, שהתקבל בכנסת בשנת 2000.
הקרן של אותם ימים ייצגה ליברליזם אמיתי. נקודת המוצא הייתה היחיד: חירותו, כבודו ושוויונו בפני החוק. זכויות לא ניתנו רק למי שהחזיק בעמדה הנכונה. האגודה לזכויות האזרח הייתה מוכנה להגן גם על אנשי ימין קיצוני כאשר זכויותיהם נפגעו. זה היה המבחן האמיתי של ארגון זכויות: לא את מי הוא אוהב, אלא על מי הוא מוכן להגן.
בינתיים השתנה עולם התורמים, והשתנתה גם השפה. יהודים ליברלים מדור שנות השישים פינו מקום לתורמים המזוהים יותר עם תרבות ה-DEI עם פוליטיקת זהויות ועם תפיסות הרואות בישראל בראש ובראשונה מבנה של כוח, היררכיה ודיכוי. השפה האוניברסלית של זכויות פינתה בהדרגה מקום לשפה של מחנות. השינוי לא היה סמנטי בלבד. הוא שינה את סדרי העדיפויות ואת גבולות הסולידריות שהארגונים היו מוכנים להעניק.
בעוד שהליברליזם שואל מהי זכותו של האדם, הווק שואל לאיזו קבוצת כוח הוא משתייך. הליברליזם מבקש כללים שווים וניטרליים, בעוד שהווק מחלק את החברה למדכאים ולמדוכאים, ומכאן גם למי שראוי להגנה ולמי שקולו חשוד מלכתחילה.
כאשר תפיסה כזאת חודרת לארגוני זכויות, האוניברסליות נשחקת. זכויותיהם של אנשי ימין, דתיים, מתנחלים או תומכי הרפורמה המשפטית נעלמות בהדרגה ממפת זכויות האדם. לא משום שאין להם זכויות, אלא משום שבתיאולוגיה החדשה הם ניצבים בצד הלא נכון של יחסי הכוח.
והשינוי בדיאנאיי של הקרן הוביל גם לחשיפה משפטית חמורה: החוק האמריקאי אוסר על ארגון הפטור ממס לפי סעיף 501 (c)(3) להשתתף, במישרין או בעקיפין, בקמפיין לטובת מועמד או נגדו. הוא אינו אוסר על ארגון למחות נגד מדיניות, אך הוא מחייב להבחין בין פעילות ציבורית לבין התערבות בחירות).
המעבר לווק מטשטש בדיוק את הגבול הזה. כאשר ארגון משוכנע שמחנה פוליטי אחד מגלם את הדמוקרטיה והאחר מאיים עליה, מחאה, חינוך אזרחי, פעילות מפלגתית והתערבות בבחירות מתחילים להיראות כחלק מאותה שליחות מוסרית. אם היריב הוא לא רק יריב פוליטי אלא איום מוסרי, כמעט כל אמצעי נגדו נתפס כלגיטימי.
הקרן אינה לבדה. ועדת המשפטים בדקה גם את התנועה לאיכות השלטון, כחול לבן עתיד וגופים נוספים שהיו מעורבים במחאה נגד הרפורמה המשפטית. הוועדה טענה שכספי ממשל אמריקאיים הגיעו, במישרין או בעקיפין, לגופים שסייעו למחאה, וביחס לתנועה לאיכות השלטון נטען כי לא שיתפה פעולה באופן מלא עם דרישות המידע. אלה עדיין טענות של ועדה רפובליקנית, לא ממצאים שיפוטיים. אך הן מלמדות מה קורה כאשר ארגוני חברה אזרחית נעשים שחקנים פרטיזניים בלי לקבל על עצמם את כללי השקיפות והאחריות של מפלגה.
הווק מסוכן לא רק מפני שהוא קיצוני. הוא מסוכן מפני שהוא משחית את שפת הזכויות: הופך עקרונות אוניברסליים לכלי נשק מחנאי, עצמאות מקצועית למסווה לפעילות פוליטית ועמותה ציבורית למפלגה שאינה מתמודדת בבחירות.
הקרן לישראל חדשה יכולה עדיין לחזור אל שורשיה. אבל לשם כך עליה לשוב ולהגן גם על זכויותיהם של יריביה, ולהבחין בין חברה אזרחית לבין קמפיין פוליטי.
נפילתו של מוסד ליברלי מתחילה ברגע שבו הוא חדל לשאול אם הזכות אוניברסלית, ומתחיל לשאול אם האדם המחזיק בה נמצא בצד הנכון.
פרופ' משה כהן אליה הוא מומחה למשפט חוקתי ומייסד "מסד הארץ - מכון המחקר של עם ישראל".