מי שעקב אחר הדיווחים באולפני החדשות מפסגת נאט"ו באנקרה השבוע (שבת), קיבל את הרושם הרגיל, הדומה מאוד לסיקור של איראן: רג'פ טאיפ ארדואן הוא "האיש החזק של האזור", המתווך האולטימטיבי שכולם מחזרים לפתחו, ומארח גאה שמכתיב את הטון מול מנהיגי המערב.
אלא שזהו נרטיב שטחי, שעולה באופן עיוור עם דף המסרים של מכונת התעמולה של ארמון הנשיאות הטורקי.
האמת, כפי שעולה ממה שהתרחש מאחורי הקלעים ומתוצאותיה הרשמיות של הוועידה, הפוכה.
מסתמן שנאט"ו לא מעריכה את ארדואן, היא מנצלת אותו. והוא? הוא קיבל תפאורה יקרה לצילום קבוצתי, בעוד שהאינטרסים האסטרטגיים האמיתיים שלו לא הושגו, ובמידה מסויימת ספגו השפלה דיפלומטית.
הציניות הטורקית בפעולה: המנון מלחמה ליוונים
מי שחיפש הוכחה לכך שלא מדובר בברית של ערכים ובשיתוף פעולה "בין חברים" אלא במשחק כוחות ציני, קיבל אותה ברגעי קבלת הפנים של ראש ממשלת יוון ורעייתו.
במקום גינונים דיפלומטיים מקובלים, תזמורת הצבא הטורקי קיבלה את פני המשלחת היוונית כשהיא לבושה בלבוש עות'מאני אדום (כולל ה"תרבוש" המסורתי שמסמל את תקופת האימפריה ששלטה ביוון), וניגנה ברקע לא פחות מאשר את המנון המלחמה הטורקי הנוסטלגי. במינוחים דיפלומטיים זהו אקט של התרסה מכוונת כלפי בעלת ברית רשמית בתוך נאט"ו, שנועד להשפיל ולייצר מצג של עליונות היסטורית.
אגב, השיטה הזו אינה מקורית. היא מזכירה באופן מדויק את הציניות האיראנית ש"חנקה את הפרוטוקול" כאשר חילקה למשלחות הזרות שהגיעו להלוויית המנהיג ספרי קוראן עם פסוקים ומסרים פוליטיים ייחודיים שתפרו למידתה של כל מדינה ומדינה - בדיוק אותה השיטה: שימוש בסמלים תרבותיים ודתיים כדי להעביר מסר כוחני ומאיים, מתחת למעטה של כבוד לכאורה.
ארדואן בחר להעניק לכל מנהיג אירופי מתנה: אקדח תופי מגנום מתוצרת מקומית, כולל תחמושת חיה. בעוד שבחלק מהמקומות זה הוצג כ"מפגן עוצמה של תעשיית הנשק הטורקית", בפועל, המנהיגים האירופים ראו בזה אקט וולגרי, כוחני ואנכרוניסטי. במקום כבוד, המחווה ייצרה פארסה לוגיסטית ומשפטית: מנהיגים כמו סטארמר הבריטי ודה ובר הבלגי נאלצו להעביר את כדורי המגנום החיים ישירות לאנשי הביטחון שלהם לצורך השבתה מיידית, כדי לא להפר את חוקי החזקת הנשק במדינותיהם.
הנשיא הטורקי ביקש למצב את עצמו כמגן היציבות האזורית וכמי שמגונן על האינטרסים של איראן ורוסיה בתוך הברית (וכל זאת בניסיון לשמר את גוש הסדר הישן). אבל, בעוד המנהיגים שוהים על אדמת טורקיה, הנחיתו כוחות ארה"ב מכות צבאיות על איראן. טראמפ לא היסס לתקוף את איראן (פיסית ומילולית) גם מתוך אולם הוועידה באנקרה, תוך שהוא נוזף פומבית בנאט"ו על כך שאינה מגבה את המערכה האמריקנית, ודורש מהאירופאים לשלוח כוחות למיצרי הורמוז.
המסר לארדואן היה חד וברור: אתה יכול לארח, לשלם מיליארדים על אבטחה, כבישים ותשתיות עבור הוועידה (על חשבון משלם המיסים הטורקי) - אבל את האסטרטגיה הצבאית של המזרח התיכון קובעים בוושינגטון, בלי לשאול אותך.
ומה סוכם בועידה? אירו ותוצרי ביטחון תמורת כבוד
הוועידה באנקרה אכן נעלה עסקאות ענק בשווי 50 מיליארד דולר עבור התעשייה הביטחונית הטורקית, והתחייבות של 70 מיליארד אירו לסיוע לאוקראינה (שזכתה להישג עצום בדמות רישיונות לייצור עצמי של מיירטי פטריוט!). כדי להגיע למספרים הללו, והיות שבאירופה נואשים לקווי ייצור זמינים, האירופאים הסכימו לבלוע צפרדעים משמעותיות: הסירו שורה של מגבלות ואמברגו נשק סמוי שהוטלו על אנקרה בעבר בעקבות פלישותיה לסוריה.
עם זאת, כשזה הגיע לטורקים עצמם, המערב אמנם שילם באירו וברכש ביטחוני, אך סירב להעניק לארדואן את הכבוד האסטרטגי האמיתי שחיפש. הוא קיווה לנצל את הפסגה כדי לחזור באופן מלא לפרויקט ה-F-35 היוקרתי (וגם זה בעבור רק 5 מטוסים שלא ברור מה יעשה עם מספר כזה), ממנו נזרק לאחר שרכש מערכות הגנה רוסיות, אבל בשורה התחתונה, האמריקנים הבטיחו רק "לשקול" הקלות מסוימות תחת תנאים נוקשים, ולא נחתמה כל עסקה.
בהקשר זה נכון להזכיר שזו ממש לא רק מערכת ה-s400 אלא גם כור גרעיני אזרחי רוסי בבעלות רוסית ממשלתית שצפוי להיחנך בקרוב על אדמת טורקיה וקשרי שת"פ צבאי בין המדינות. יתרה מכך, בין הצהרה למעשה יש מרחק רב וסירוב קונגרס וגורמי ממשל מחשש לזליגת טכנולוגיות, שבגינו גם האמירויות וגם סעודיה שנמצאות בתור לפני טורקיה טרם קיבלו דבר (עם האמירויות כבר הוסכם רשמית, ובכל זאת).
במקביל, ברקע לועידה, הפרלמנט האירופי אותת בבירור כי דלתות האיחוד נעולות בפני ארדואן, במיוחד בשל העובדה שיריבו הפוליטי המרכזי, אכראם אימאמוגלו, עדיין יושב בכלא.
משמעויות: שותפות כפויה, לא חברות
במדע המדינה יש מונח שנקרא "ריאל פוליטיק". התפיסה הריאליסטית חושפת את האמת העירומה של אנקרה 2026: נאט"ו זקוקה לטורקיה כנכס גיאוגרפי - עוגן השולט על הגישה לים השחור מכוח אמנת מונטריי, כשותף בנאט"ו המחזיק בצבא גדול שמוכן להתנדב למשימות ולהשקיע כסף היכן שהן לא וכיצרן ביטחוני שישלים את המלאים שלהן.
הברית מנצלת בציניות את תאוות ההכרה והאגו של ארדואן, מאפשרת לו למכור לציבור הטורקי בבית תמונות של "מנהיג עולמי", אך משאירה אותו מחוץ למועדונים המשפיעים באמת. קשריו עם פוטין נותרו לצנינים בעיני הברית, הניסיונות שלו לכפות אג'נדה אנטי-יוונית במזרח הים התיכון נבלמו, והמתנות שלו נחשבו כוחניות. זו אינה שותפות אמיתית של ערכים ובין חברים - זהו ניצול הדדי, קר ומחושב, שבו המערב לוקח את הדיל המבצעי, ומשאיר את ארדואן עם האקדח הכמעט ריק ביד.
המלצות לישראל
ההבנה שהתקבלה בעקבות הועידה, לפיה נאט"ו פועלת מול טורקיה מתוך תועלתנות קרה ולא מתוך הערכה אמיתית למנהיגותה, פותחת עבור ישראל מרחב פעולה אסטרטגי משמעותי בשלושה צירים מרכזיים:
קיבוע מעמדה של טורקיה כסיכון ביטחוני בוושינגטון
התנהלות הממשל האמריקני במהלך הפסגה מוכיחה שבוושינגטון קצה הסבלנות למשחקים הכפולים של ארדואן (במיוחד הגנתו על איראן ורוסיה).
ישראל צריכה לנהל מערכת הסברה ומודיעין ממוקדת מול גורמי ממשל וקונגרס בארה"ב, המציגה "תיק תנאים" נוקשה בכל הנוגע למחוות אמריקניות כלפי טורקיה. יש למנף את הבוטות הטורקית כדי להבטיח שכל התקדמות בעסקאות נשק אסטרטגיות (כמו חזרה לתוכנית ה-F-35 או אספקת מערכות הגנה מתקדמות) תותנה בהפסקת התמיכה הטורקית בחמאס, בצמצום היחסים עם טהראן וביישור קו מוחלט עם הארכיטקטורה הביטחונית האמריקנית באזור בדגש למסדרון ה-IMEC.
הידוק "ציר ה-IMEC" במזרח הים התיכון
ההשפלה הסמלית של המשלחת היוונית באנקרה, לצד הניטרליות המביכה של הצהרת נאט"ו בסכסוכים הטריטוריאליים בים התיכון, מבהירה ליוון ולקפריסין שאין להן על מי לסמוך בתוך הברית המערבית.
על ישראל לשדרג במהירות ודרמטי את הברית המשולשת (ישראל-יוון- קפריסין). חיוני לנצל את המומנטום כדי להציע לאתונה וניקוסיה שיתופי פעולה צבאיים עמוקים יותר, הגדלת תדירות התרגילים הימיים והאוויריים המשותפים, ויצירת חלופות רכש ביטחוניות ממערכות ישראליות (כמו הגנה אווירית ולוחמת סייבר) שיאזנו את האיום הטורקי. הידוק הציר הזה יבטיח לישראל עומק אסטרטגי יציב במזרח הים התיכון.
תחרות טכנולוגית מול "חוזי ה-50 מיליארד" של אנקרה
אירופה רוכשת נשק טורקי לא מתוך אהבה למשטר, אלא בשל מחסור חמור בקווי ייצור זמינים ביבשת כדי לעמוד ביעדי ה-5% מהתמ"ג שהציב מזכ"ל נאט"ו.
התעשייה הביטחונית הישראלית נמצאת בתחרות ישירה מול זו הטורקית על כיסו של הצרכן האירופי. ישראל צריכה לשווק למדינות אירופה (ובמיוחד לאלו שחשות חוסר נוחות מהכוחנות הטורקית) חלופות טכנולוגיות עדיפות, מוכחות קרב ומהירות לאספקה, תוך הדגשת היתרון המרכזי: רכש מישראל מגיע ללא "הגיבנת" הפוליטית, ללא איומי סחיטה עתידיים מצד מנהיג הפכפך, וללא חשש לחשיפת טכנולוגיות מערביות רגישות לציר הרוסי-איראני.