ביקורו של נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ באנקרה עשוי להתברר כאחד האירועים האסטרטגיים החשובים של התקופה האחרונה. במשך שנים נתפסה טורקיה כבת ברית בעייתית של המערב - מדינה שרכשה את מערכת ה־S-400 הרוסית, הורחקה מתוכנית ה־F-35 וספגה סנקציות אמריקניות.
אלא שכעת התמונה משתנה. טראמפ מאותת על הסרת סנקציות ("החוק למאבק ביריבותיה של ארצות הברית באמצעות סנקציות") פותח מחדש את הדלת בפני האפשרות לחידוש שיתוף הפעולה הביטחוני, ומעניק לרג'פ טאיפ ארדואן את מבוקשו: הכרה בכך שטורקיה היא שחקן שאין לעצב את הסדר האזורי החדש בלעדיו.
זהו גם רגע המחייב את ישראל לבחון מחדש לא רק את רשימת האיומים שלה, אלא את הארכיטקטורה האסטרטגית שבתוכה היא פועלת. השאלה איננה רק מי נחלש ומי מתחזק, אלא כיצד משתנה הסדר האזורי - ומהו מקומה של ישראל בתוכו.
אחת הטעויות השכיחות בחשיבה אסטרטגית היא להניח שהאיום הבא יהיה גרסה מעודכנת של האיום הקודם. מחליפים שמות, אך ממשיכים לחשוב באותם מושגים. אלא שהמציאות אינה רק מחליפה שחקנים; לעיתים היא מחליפה את כללי המשחק.
במשך שנים התרכזה ישראל בצדק באיראן ובשלוחותיה. איראן בנתה "טבעת אש", הזינה מיליציות, חימשה ארגונים והפכה את המרחב הערבי לזירת עימות עקיף עם ישראל. האסטרטגיה הישראלית הותאמה לכך: מודיעין, סיכולים, מערכה בין המלחמות ופגיעה שיטתית בשלוחות האיראניות. במידה רבה, זו הייתה אסטרטגיה מוצלחת.
אלא שהיחלשותה היחסית של איראן יוצרת מציאות חדשה. אל החלל שנפער לא נכנסת מיליציה נוספת, אלא מעצמה אזורית המבקשת לעצב את הסדר האזורי בדרכה. טורקיה איננה "איראן החדשה". היא מייצגת מודל אחר לחלוטין.
איראן פעלה באמצעות מהפכה ושלוחות. טורקיה פועלת באמצעות מדינה. היא חברה בנאט"ו, מחזיקה בצבא השני בגודלו בברית, נהנית מתעשייה ביטחונית מהמתקדמות בעולם, שולטת במיצרי הבוספורוס, מבססת את השפעתה בסוריה, מעמיקה את קשריה עם קטר ומבקשת להפוך לשחקן מרכזי במזרח הים התיכון. זוהי עוצמה מסוג אחר.
גם הרטוריקה של ארדואן כלפי ישראל אינה עומדת בפני עצמה. מאז 7 באוקטובר הוא החריף את התקפותיו וביקש למצב את ישראל כסמל לקולוניאליזם, לדיכוי ולאלימות מערבית. כחיה פוליטית מיומנת, ארדואן מזהה ששפה זו חורגת מהז'אנר של הזירה הפלסטינית או המוסלמית.
היא מהדהדת את מילון המונחים של תנועות BDS, של השמאל הפוסט-קולוניאלי, של שיח הזכויות בדרום הגלובלי ושל חלקים מן האגף הפרוגרסיבי במערב. אין לראות בכך רק התלהמות פוליטית. זו אסטרטגיה. באמצעותה הוא מבקש לרכוש לעצמו מעמד של מנהיג בעולם המוסלמי, אהדה בדרום הגלובלי והשפעה גם בזירות מערביות.
אלא שהחידוש הגדול איננו הרטוריקה, אלא העובדה שהיא כבר נשענת על מעמד אסטרטגי הולך ומתחזק. במשך שנים נדמה היה שרכישת ה־S-400 תרחיק את טורקיה מן המערב. היום מתברר שהמציאות חזקה מן הכעס. אירופה זקוקה לטורקיה מול רוסיה והים השחור; ארצות הברית זקוקה לה בתוך נאט"ו; המזרח התיכון הפך אותה לשחקן מפתח בסוריה, באנרגיה, בהגירה ובמעברי הים. בעולם כזה, אינטרסים גוברים על מחלוקות.
בדיוק משום כך, ביקור טראמפ באנקרה חשוב כל כך. הוא איננו רק מחווה אישית כלפי ארדואן. הוא מבטא הכרה אמריקאית בכך שטורקיה שבה להיות נכס אסטרטגי. כאשר במקביל נשמעות הצהרות על הסרת הסנקציות ועל האפשרות לחידוש שיתוף הפעולה סביב ה־F-35 ברור כי אנקרה הצליחה לעשות את מה שחתרה אליו במשך שנים: לתרגם את חשיבותה הגיאופוליטית להון מדיני.
כאן בדיוק מתחיל האתגר הישראלי. ישראל פיתחה כלים מרשימים להתמודדות עם "טבעת האש" האיראנית, אך מול טורקיה לא די באותם כלים. אי אפשר לנהל מערכה בין המלחמות נגד חברה בנאט"ו. אי אפשר לסכל תעשייה ביטחונית באמצעות חיסול מפקדים. אי אפשר להתמודד עם השפעה אזורית באמצעות מודיעין בלבד.
נדרשת תפיסה רחבה יותר, הרואה את המאבק גם במונחי ים, מסחר, אנרגיה, נמלים, כבלים תת-ימיים, בריתות אזוריות ומעברי מים. טורקיה מבינה היטב שהמאבק על המזרח התיכון עובר גם דרך מזרח הים התיכון, הים השחור והמסדרונות המחברים בין אסיה, אירופה והמפרץ. זוהי תחרות על עיצוב הסדר האזורי לא פחות מאשר על גבולות או על מאזן צבאי.
לכן, השאלה איננה האם טורקיה מחליפה את איראן. היא אינה מחליפה אותה; היא משנה את כללי המשחק. אם איראן אילצה את ישראל לבנות אסטרטגיה מול "טבעת אש", הרי שטורקיה מחייבת אותה לפתח אסטרטגיה מול "טבעת מעמד" — כזו המשלבת עוצמה מדינית, ימית, כלכלית, טכנולוגית וביטחונית. מי שימשיך לראות בארדואן רק נואם קולני, עלול לגלות מאוחר מדי שהוא כבר איננו רק מדבר. הוא מעצב את הסביבה האסטרטגית שבתוכה תפעל ישראל בשנים הבאות.