באנקרה טראמפ חיבק את ארדואן והבהיר כי הוא שוקל למכור לטורקיה מטוסי F-35 ולהסיר את הסנקציות שהוטלו עליה. שעות אחר כך נתניהו אמר כי הזהיר את הנשיא האמריקני שמדובר באיום אסטרטגי על ישראל. במקביל, בתל אביב יציג מחר רם עמנואל - יהודי, בן ללוחם אצ"ל ומועמד אפשרי לנשיאות ביקורת חריפה על ממשלת ישראל. שלושה אירועים שונים לחלוטין, שמשרטטים יחד את השינוי העמוק ביותר ביחסי ישראל-ארה"ב זה שנים.
במבט ראשון, קשה למצוא מכנה משותף בין דונלד טראמפ לרם עמנואל. האחד הוא נשיא רפובליקני, שמזוהה יותר מכל עם ההכרה בירושלים, הסכמי אברהם והלחץ המקסימלי על איראן. השני הוא ראש הסגל לשעבר של ברק אובמה, יהודי־אמריקני, בנו של לוחם אצ"ל, ואחד השמות המדוברים ביותר במפלגה הדמוקרטית לקראת הבחירות לנשיאות ב-2028.
אבל אמש (שלישי), משני קצות המפה הפוליטית האמריקנית, יצא לירושלים מסר כמעט זהה. לא מסר נגד ישראל. אלא מסר שלפיו התמיכה האמריקנית בישראל כבר אינה מובנת מאליה, והיא כבר איננה בהכרח בלתי מותנית. זו אולי ההתפתחות המשמעותית ביותר מבחינת ירושלים מאז נכנס טראמפ מחדש לבית הלבן.
פסגת נאט"ו באנקרה סיפקה הצצה נדירה לאופן שבו טראמפ רואה כיום את המזרח התיכון: נתניהו התראיין ל-CNN שעות אחר כך וניסה לבלום מראש את האפשרות שטראמפ יאשר לטורקיה רכישת מטוסי F-35. ראש הממשלה לא הסתפק באמירה כללית. הוא מנה אחד לאחד את הסיבות שבגללן, לדעתו, אסור לבצע את העסקה: "המשטר בטורקיה נגוע באחים המוסלמים", אמר. "הוא מארח את חמאס, מממן את חמאס, כולא את מתנגדיו, מאיים על יוון ועל קפריסין, והחשוב מכל - מאיים להשמיד את ישראל".
בהמשך החריף עוד יותר: לדבריו, ארדואן "מדבר בגלוי על החזרת האימפריה העות'מאנית", מהלך שלדבריו יערער את כל מאזן הכוחות במזרח התיכון: "לא הייתי עושה את זה", אמר נתניהו, כשהוא מתייחס לאפשרות של מכירת מטוסי F-35 לטורקיה.
אבל מי שהאזין היטב הבין שנתניהו לא באמת דיבר עם צופי CNN. הוא דיבר עם אדם אחד בלבד, דונלד טראמפ. כמעט כל תשובה שלו בנושא טורקיה נשמעה כמו מסמך נקודות שמוגש לנשיא אמריקני לפני פגישה מכרעת.
אבל עוד קודם היה שם טראמפ בקבלת פנים כמו שהוא אוהב: פרשים, ירי תותחים כמטחי כבוד וחיבוקים עם ארדואן, והחיבוקים היו גם מילוליים: לדבריו, לטורקיה "יש צבא נהדר", והיא "יכלה להצטרף למלחמה לצד איראן - ולא עשתה זאת". זו הייתה אמירה שטראמפ כבר משנן זה זמן, ואף אמר אותה בחודש שעבר בחדר הסגלגל, אבל מקבלת כעת משנה תוקף על אדמת טורקיה, טראמפ למעשה העניק לארדואן קרדיט פומבי על כך שנמנע מלהיכנס לעימות נגד ישראל.
לאחר מכן המשיך: "טורקיה הייתה נאמנה יותר מארצות אחרות שחשבנו שיהיו נאמנות". זו כבר לא הייתה מחמאה לטורקיה בלבד. זו הייתה עקיצה כלפי חלק מבעלות הברית המסורתיות של ארצות הברית. ואז הגיע המשפט שאולי מסביר יותר מכל את תפיסת העולם של טראמפ: "כאשר מדינה קונה מאיתנו מטוסים, יש לנו מחויבות לעזור לה לתחזק אותם".
זה נשמע כמעט טכני, אבל מאחוריו מסתתרת תפיסת עולם שלמה: טראמפ אינו בוחן את טורקיה דרך המשקפיים של ירושלים, הוא בוחן אותה מטבע הדברים דרך המשקפיים של וושינגטון: דרך אינטרסים אמריקניים, עסקאות, תעשייה ביטחונית ובריתות אזוריות. מבחינתו, ארצות הברית אינה פועלת כדי למקסם את ביטחונה של ישראל, היא פועלת כדי למקסם את האינטרסים של אמריקה, כן, גם אם הם אינם חופפים תמיד לאינטרסים של ירושלים.
גם ארדואן הבין היטב את הרוח החדשה, בפתח פגישתו עם טראמפ אמר כי הוא "מקווה לתוצאה חיובית" בנושא ה-F-35, והוסיף משפט שלא נשמע מקרי: "הנשיא טראמפ תמיד מקיים את ההבטחות שלו". זו הייתה הצהרה מחושבת, ארדואן מאותת לציבור הטורקי ולעולם כולו כי מבחינתו העסקה כבר נמצאת על המסלול.
נתניהו, מנגד, ניסה לאורך כל הריאיון להדגיש כי היחסים עם טראמפ מצוינים, "הוא עושה מה שטוב לאמריקה, ואני עושה מה שטוב לישראל; ברוב המקרים אנחנו רואים עין בעין; אמריקה היא בעלת הברית הגדולה ביותר של ישראל, וישראל היא בעלת הברית הגדולה ביותר של אמריקה". אבל דווקא החזרה הבלתי פוסקת על המסר הזה מסגירה משהו אחר. אם הכול באמת מושלם - אין צורך לחזור שוב ושוב שאין משבר.
העובדה שנתניהו שב ומדגיש כי קיימים רק "חילוקי דעות מזדמנים" מלמדת שהפערים כבר אינם תיאורטיים, הם נוגעים לטורקיה, לאיראן. להסרת סנקציות על טורקיה. ולסדרי העדיפויות האזוריים של ממשל טראמפ.
אם זו הייתה רק מחלוקת בין טראמפ לנתניהו, אפשר היה לטעון שמדובר בעוד פרק ביחסים המורכבים בין שני מנהיגים חזקים. אלא שאז מגיע רם עמנואל: מחר צפוי מי שהיה ראש הסגל של הנשיא אובמה, בן למשפחה ציונית שאביה לחם באצ"ל, ואחד השמות הבולטים במפלגה הדמוקרטית לקראת 2028, לשאת בתל אביב נאום חריג במיוחד.
עמנואל אינו פותח את דבריו בביקורת, להפך. הוא מספר על ביקור קבוע בקבר דודו בהר הזיתים, מזכיר את אביו שלחם במלחמת העצמאות, ואת מעורבותו האישית בתהליך אוסלו ובמאמצי השלום של ממשל קלינטון. דווקא משום כך הביקורת שלו חריפה במיוחד. לדבריו, "התמיכה הבלתי מותנית בישראל הייתה הטעות שלנו". הוא טוען שנתניהו הפך את ישראל מ"סטארט־אפ ניישן" ל"ספרטה מודרנית", שמנצחת צבאית אך מפסידה אסטרטגית.
לטענתו, ישראל "כשלה בהפיכת הישגיה הצבאיים להישגים אסטרטגיים", איבדה תמיכה בעולם, והפכה מבודדת יותר מאי פעם, עמנואל אינו מסתפק בביקורת. הוא מציע מדיניות אמריקנית חדשה: הטלת סנקציות על ישראלים המעורבים באלימות נגד פלסטינים, על מי שיתמוך באלימות כזו ועל גורמים שיממנו בנייה בהתנחלויות. הוא אף מזהיר כי אם ישראל תבחר בסיפוח ובהמשך המסלול הנוכחי - "אמריקה לא תהיה שותפה לכך".
כאן בדיוק מתחבר הקו בין טראמפ לעמנואל: הם אינם מסכימים כמעט על שום דבר בפוליטיקה האמריקנית, אבל שניהם מאותתים לישראל על אותו שינוי.
אצל טראמפ, המשמעות היא שהאינטרס האמריקני עשוי להוביל לחיזוק טורקיה גם אם ירושלים מתנגדת. אצל עמנואל, המשמעות היא שהתמיכה בישראל לא תהיה עוד אוטומטית או חסרת תנאים. במילים אחרות, הוויכוח בוושינגטון כבר איננו האם לתמוך בישראל, השאלה היא איך, באילו תנאים, ומהי המדיניות שתשרת בצורה הטובה ביותר את האינטרסים האמריקניים. וזו נקודת השינוי האמיתית. במשך שנים, ממשלות ישראל יכלו להאמין שאם יתקשו מול נשיא דמוקרטי - הרפובליקנים יאמצו אותן. אם ייווצר משבר בבית הלבן - הקונגרס יאזן.
בעת האחרונה נדמה שהמשוואה הזו מתחילה להשתנות. מצד אחד, נשיא רפובליקני שמוכן לקדם את טורקיה למרות התנגדות ישראל, מן הצד השני, מועמד דמוקרטי אפשרי שמכריז כי התמיכה האמריקנית הבלתי־מותנית הייתה טעות. אלה אינן אותן עמדות, אבל הן מובילות לאותה מסקנה. העידן שבו ישראל יכולה להניח שהתמיכה האמריקנית תגיע ללא מחיר, ללא תנאים וללא שאלות - הולך ומסתיים. זו כבר אינה מחלוקת אישית בין טראמפ לנתניהו, זו תחילתה של מגמה אסטרטגית חדשה בוושינגטון.