ארצות הברית מציינת השנה 250 שנים לעצמאותה. זהו רגע חגיגי עבור המעצמה שהובילה את העולם החופשי במשך יותר ממאה שנים. אך מאחורי הדגלים, הזיקוקים והחגיגות מסתתר גם חשבון נפש עמוק. אמריקה ניצבת בצומת דרכים: האם תשוב אל העקרונות שעליהם נוסדה, או שתמשיך במסלול שהוביל אותה לקיטוב חברתי, למשבר אמון חריף במוסדותיה ולמלחמת תרבות חסרת תקדים.
כדי להבין את המשבר הזה, צריך לחזור אל המהפכה התרבותית של שנות השישים. רבים רואים בהרברט מרקוזה, מאנשי אסכולת פרנקפורט, אחד ההוגים שהשפיעו על המעבר ממאבקי מעמדות למאבקי זהויות. מוקד הדיון הציבורי עבר מן הכלכלה אל התרבות; מן השאלה מי מחזיק בהון אל השאלה מי נתפס כמדכא ומי כמדוכא.
מתוך התהליך הזה צמחה פוליטיקת הזהויות, שבמסגרתה זהותו של אדם הפכה לחלק בלתי נפרד מן האופן שבו נשפטים דבריו. במוסדות רבים ניתן משקל הולך וגובר לזהותו של הדובר, ולא רק לאיכות הטיעון שהוא מציג. בעיני תומכי הגישה מדובר בתיקון עוולות היסטוריות; בעיני מבקריה, מדובר בסטייה מן המסורת הליברלית, שביקשה להעמיד במרכז את כוחו של הרעיון, ולא את זהותו של האדם. אלא שבעיניי, השאלה המרכזית איננה הוויכוח על הווק עצמו. השאלה החשובה באמת היא כיצד רעיונות פוליטיים משתלטים על מוסדות ציבור.
בשנים האחרונות אני עוסק במחקר בתופעה של הפיכת מוסדות ציבוריים לשחקנים פוליטיים בעידן של קיטוב. מוסדות שנועדו להיות מקצועיים - אוניברסיטאות, בתי משפט, בירוקרטיה, מוסדות תרבות ולעיתים אף גופי ביטחון - מתחילים לראות את עצמם לא רק כמיישמי מדיניות, אלא גם כסוכני שינוי חברתי. כאשר מוסד מאמץ תפיסה אידיאולוגית מסוימת, הוא מאבד בהדרגה את מעמדו כגורם מקצועי בעיני חלקים מן הציבור. מכאן קצרה הדרך למשבר אמון, לקיטוב ולהעמקת החשדנות כלפי המערכת כולה.
מנקודת המבט הזאת אפשר להבין גם את עלייתו של דונלד טראמפ. בעיני רבים מתומכיו, הוא איננו רק מנהיג בעל סגנון חריג, אלא ביטוי לתגובת נגד ציבורית כלפי מוסדות שנתפסו כמי שהתרחקו מן הציבור שאותו נועדו לשרת. המאבק שלו באוניברסיטאות, בבירוקרטיה הפדרלית ובמנגנוני הממשל איננו רק ויכוח על מדיניות. זהו מאבק על השאלה מי אמור למשול: הציבור באמצעות נבחריו, או מוסדות שאינם עומדים לבחירה דמוקרטית.
הלקח עבור ישראל איננו האם לאמץ את המודל האמריקני או לדחות אותו. הלקח הוא אחר: מוסדות מקצועיים אינם יכולים להפוך לשחקנים פוליטיים מבלי לשלם מחיר ציבורי כבד. ככל שמערכת המשפט, הבירוקרטיה, האקדמיה, התקשורת או מערכת הביטחון מזוהות עם מחנה פוליטי מסוים, כך נשחק האמון בהן, והן מתקשות למלא את ייעודן המקצועי.
ישראל נמצאת כיום בעיצומו של משבר חוקתי וחברתי עמוק. בראש ובראשונה, זהו משבר מוסדי. כאשר מוסדות חדלים להיתפס כניטרליים ומבקשים להוביל בעצמם סדר יום פוליטי, הם הופכים לחלק מן המחלוקת במקום להיות חלק מן הפתרון.
אלא שבישראל מקור הבעיה איננו זהה לזה שבארצות הברית. בארצות הברית השפיעה במידה רבה האידיאולוגיה הפרוגרסיבית על חלק מן המוסדות. בישראל, לצד השפעות דומות, התפתח תהליך נוסף: האליטות של ההגמוניה הישנה ביססו במשך שנים את שליטתן במוקדי הכוח המוסדיים, ועשו בהם שימוש כדי לשמר את כוחן ואת האינטרסים של הקבוצה שאליה הן משתייכות. לכן, אף שהתהליכים אינם זהים, התוצאה דומה: מוסדות שאמורים לשרת את כלל הציבור נתפסים בעיני חלקים גדלים והולכים ממנו כשחקנים פוליטיים.
משבר הפרטיזניות של המוסדות - פרטיזניות במובן של זיהוי פוליטי ואידיאולוגי - הגיע בארצות הברית לממדים חסרי תקדים. ישראל, כדרכה לא פעם, צועדת באותו נתיב בפיגור של כמה שנים. אם יש אתגר חוקתי אחד שישראל חייבת להציב בראש סדר העדיפויות שלה, הרי הוא השבת המוסדות אל ייעודם המקורי. בדמוקרטיה, המוסדות הנבחרים קובעים את הערכים ואת המדיניות. המוסדות המקצועיים אמורים ליישם אותם ביושר, במקצועיות ובנאמנות לחוק - לא להחליף את שיקול דעתו של הציבור בשיקול דעתם שלהם.
זהו הלקח הגדול של אמריקה בגיל 250. דמוקרטיות אינן נחלשות רק כאשר פוליטיקאים צוברים כוח רב מדי. הן נחלשות גם כאשר מוסדות שאינם נבחרים חדלים לראות את עצמם כמשרתי הציבור ומתחילים לראות את עצמם כמנהיגיו. ברגע שזה קורה, הדמוקרטיה מפסיקה להיות של העם והופכת בהדרגה להיות של המוסדות. את התהליך הזה אמריקה עדיין מנסה לבלום. לישראל אסור להמתין עד שיהיה מאוחר מדי.