עם סיום החקירה המשטרתית בתיקי בנימין נתניהו, מסרה המשטרה את מכתב ההמלצות שלה לפרקליטות המדינה להגשת כתבי אישום בכל התיקים בהם ראש הממשלה נחשד כמעורב. מכתב ההמלצות היה מבולגן ורחוק מלהיות קוהרנטי. האישומים אותם ביקשה המשטרה, אחרי שנים של חקירות בהן נלקחו לחקירה עשרות חשודים, עדים ושלושה עדי מדינה, ואחרי שתיק אחד, 3,000, נפל בדרך - היו נראים דחוקים ומאולצים כבר מהרגע הראשון. אחרי השימוע שערך לנתניהו היועמ"ש אביחי מנדלבליט, נותר אישום שוחד אחד מבין שלושה עליהם המליצה המשטרה.
האישום שנותר, בתיק 4,000, היה המשונה מכולם. כבר מקריאת כתב האישום ניכר היה שמדובר בהליך תקדימי, בוסרי, ובעיקר תפור מתחילתו ועד סופו. לא רק בתמורה שקיבל כביכול נתניהו, ולא רק במתת שהעניק כביכול לשאול אלוביץ', בעלי אתר וואלה באותה התקופה. אפילו הממשק ביניהם היה נראה לקוי, מופרך, ולא מעט מצוץ מהאצבע.
נתחיל בתמורה. על פי כתב האישום, נתניהו קיבל סיקור אוהד מאתר וואלה. הערכה מבוססת תהיה כי החשד לכך שאתר וואלה העניק סיקור אוהד לנתניהו התעורר לאחר פרסום כתבה בעיתון "הארץ" שנשאה את הכותרת: "אתר וואלה בשירות נתניהו". בדיקה זריזה העלתה שלא מניה ולא מקצתיה. אתר וואלה לא רק שלא עמד לרשות נתניהו, אלא בדיוק להיפך - הוא היה אחד האתרים הביקורתיים ביותר כלפי מועמד הליכוד לראשות הממשלה בבחירות שעמדו להתקיים באותה תקופה מדוברת.
גם אם הכותרת הייתה מדויקת, ואתר וואלה אכן תמך בנתניהו, איך זה הופך בדיוק לעבירה? כלי תקשורת רבים תומכים בפוליטיקאים רבים. לא רק בעת האחרונה, אלא גם בעת העתיקה. ולא רק בישראל, אלא בכל העולם.
לכאורה אין שום פסול בכך, כל עוד מדובר בתמיכה שנובעת מרקע אידיאולוגי או רעיוני. אולם אם הוא נובע כתוצאה מעסקה מושחתת, אפשר לטעון שיש פה בעיה. אלא שגם קביעה זו לא בהכרח מדויקת. סיקור - אוהד, עוין או ניטרלי - הוא עניין הנמצא בבסיסו של ענף העיתונות. נשמת אפו.
כוחו של העיתונאי, או של כלי תקשורת, הוא באופן דיווחו ותיווכו את המציאות להמון. בדיוק לשם כך מעגן החוק, או הנוהל הציבורי, את העיתונאי כבעל מעמד עצמאי שבמקרים רבים עומד אפילו מעל רשויות החוק. כמו למשל במקרה של חיסיון עיתונאי, שנועד להגן על העיתונאי, מקורותיו, ודעותיו.
רק לאחרונה קבע בית המשפט כי למרות שעשוי להיות לכך ערך חקירתי רב ובעל חשיבות, ולמרות דרישת המשטרה, העיתונאי עמרי אסנהיים מתאגיד השידור הציבורי לא מחויב להעביר את חומרי הגלם מצילומי עדותו של אלי פלדשטיין. ייתכן שבחומרים המצולמים שלא שודרו נמצא הפיצוח והראיות החסרות עבור המשטרה להשלים את חקירת ההדלפה של צחי ברוורמן בחניון הקריה. ועדיין בחר בית המשפט להגן על העיתונאי ועל מקורותיו, גם אם בחומרי גלם אלה נמצאת הראיה הברורה והחותכת להשלמת התמונה במלואה.
השיקול האם לפרסם ידיעה תקשורתית באופן מיטיב או מזיק, יבש או צבעוני, מסורה לעיתונאי ולכלי התקשורת ולהם בלבד. עצם הניסיון של מערכת שאינה עיתונאית להתערב או לקטלג סיקור לכאן ולכאן, הוא אירוע שכל עיתונאי ישראל היו צריכים להזדעק נגדו ולצאת חוצץ מולו בכל התוקף. משום מה, שום דבר מזה לא קרה.
משטרת ישראל, הפרקליטות, היועמ"ש, והפרקליטים המנהלים את התיק לא עירבו אף גורם עיתונאי כלשהו, אובייקטיבי או בכלל, שאליו יוכל בית המשפט להתייחס כגורם מקצועי, ושיוכל לקבוע האם אייטם שעלה באתר וואלה נחשב לסיקור אוהד, עוין, או האם מדובר בסיקור שגרתי לגמרי של כלי תקשורת את מי שעומד בראש ממשלת ישראל. הם החליטו שכך זה, וזהו. מי הרי יודע יותר טוב מהם.
מה הפלא שמתוך 315 מקרים שהוכנסו לכתב האישום, נותרו עשרות בודדות בישורת האחרונה. מה הפליאה על כך שאחרי הגשת כתב האישום, השתנה לפתע סעיף האישום מסיקור אוהד להיענות חריגה. זה היה צפוי מראש, וכך אכן קרה.
העסקה הגרועה בעולם
נעבור לסעיף המתת. על פי האישום, נתניהו העניק, בתמורה לאותו סיקור אוהד שלא אירע ולא נמדד, הטבות רגולטוריות לאלוביץ' בהיקף של למעלה ממיליארד שקל. בלי קשר לוואלה, אלא לחברת בזק - שאלוביץ' היה בזמנו בעליה. נתניהו הצליח, בשלב די מוקדם יש לציין, להוכיח שבעוד שיד אחת העניקה הטבות לאלוביץ', היד השנייה דווקא הזיקה לו ולעסקיו, וכי הרפורמה הגדולה בשוק התקשורת לא הייתה קשורה בכלל לאלוביץ' - אלא למדיניות אובייקטיבית שהוביל נתניהו מתוך תפיסת עולם ובהסתמך על גורמי מקצוע.
נותרה פגישת ההנחיה. על פי כתב האישום, נתניהו הנחה את מי שהיה מנכ"ל משרד התקשורת מומו פילבר להיטיב עם אלוביץ'. אלא שפגישה כזו מעולם לא הוכחה. מאמירה ברורה, הפך במרוצת הזמן האירוע לסימון אמורפי באמצעות הנפת יד. בהמשך אפילו לכך לא הייתה כל ראיה. עד המדינה פילבר, שאמור היה להעיד על כך שנתניהו אכן הנחה אותו להיטיב עם אלוביץ', טען בעדותו בדיוק להיפך. שלא היה ולא נברא. בידי הפרקליטות לא היו ראיות אחרות להוכיח אחרת.
אבל הבעיה המרכזית לביסוס התיק הייתה ונותרה ביצוע העסקה. כדי לבסס את טענת ההיענות החריגה, במעט הדוגמאות שעוד נותרו בידי התביעה, הציגו באי כוחה בבית המשפט שורה של התכתבויות ושיחות בין אלוביץ', נתניהו, דוברו ניר חפץ ומנכ"ל האתר אילן ישועה.
אלא שכל ראיה כזאת, שניסתה להציג תמונה של ערוצי קשר ישירים בין נתניהו ואנשיו לבין אלוביץ' ושכיריו, לא רק שלא ביססה את העובדה שהייתה עסקת שוחד ביניהם, אלא פעלה בדיוק להיפך. מי שמשלם מיליארד וחצי שקל לבעלי אתר חדשות תמורת סיקור אוהד, לא רק שלא צריך לדבר עם בעלי האתר השכם והערב ולבקש בלי סוף למתן ביקורת, להעלות ידיעות אוהדות או להסיר עוינות - אלא לשבת רגל על רגל ולראות איך האתר משועבד לצרכיו באופן מלא מבלי שיצטרך לומר מילה, לא בבקשה ולא בתחנונים. הרי בדיוק בשביל זה הוא שילם, לא? ועוד סכום עתק, לפי הטענה.
כבר מקריאה ראשונה של כתב האישום צץ לו החשד, שאו שמדובר בבלוף אחד גדול ולא היה כל שוחד, או שמדובר בעסקת השוחד הגרועה בעולם. כזאת שלמרות הסכום הלא ייאמן ששולם, עדיין מאלצת את המשלם לעבוד בלי סוף כדי לוודא שמקבל המיליונים מקיים את חלקו.
כבר אחרי שמיעת כלל עדי התביעה, הגיעו השופטים למסקנה שאין כלום כי לא היה כלום. בדיוק כמו שהודיע נתניהו, אבל נענה בציניות ובחוסר אמון. התביעה, בראשות גלי בהרב מיארה, החליטה להמשיך עם טענת השוחד בכל זאת. אולי אחד מעדי ההגנה, אולי נתניהו עצמו, ייפול בלשונו. זה כמובן לא קרה. השבוע הבהירו השופטים שלא שינו את עמדתם. אין שוחד. הכל המצאה ושקר מהרגע הראשון. זיכוי מוחלט.
ואז קרה דבר מדהים. אלפי אנשים, אולי עשרות או מאות אלפים, ששמעו במשך שנים בכלי התקשורת אותם הם צורכים שנתניהו שיחד איש עסקים תמורת טובות הנאה תקשורתיות. אחרי שהניפו שלטים בצמתים מרכזיים בירושלים ובתל אביב של נתניהו במדי אסיר, כשהמילים "שוחד, מרמה והפרת אמונים" כבר התנגנו בפיהם כמעט אוטומטית מידי ערב, גילו יום אחד, השבוע, שעבדו עליהם. שבכל פעם שעלה כתב משפטי לשידור והכריז בפאתוס כי היום החולף בבית המשפט היה הרסני לנתניהו כיוון שהוא ביסס עוד יותר את האישומים נגדו - הוא פשוט שיקר להם. ושהאמת היא שהתיק בעצם קרס. יום אחרי יום, עדות אחר עדות. עד שלא נותר ממנו כלום.
תקוותם היחידה כעת היא עבירת המרמה והפרת אמונים, אותה השופטים טרם טאטאו בשלב כה מקדמי, אבל למרבה אכזבתם הם כנראה עשויים לגלות שגם עבירות מומצאות אלה כבר עושות את דרכן על גבי המשאית למזבלה הקרובה. והחלק הגרוע עוד לפניהם. בעוד חודשיים־שלושה, בדיוק בישורת האחרונה של מערכת הבחירות, יעלו ויבואו לבית המשפט העבריינים האמיתיים בתיק. בזה אחר זה יתיישבו על דוכן העדים חבורת התופרים בכבודה ובעצמה: מנדלבליט, רוני אלשיך, שי ניצן, ועוד.
החבורה הזאת תצטרך להעניק הסברים לפרקליטי נתניהו איפה היו כשהתקבלו ההחלטות בתיקים, מה ידעו ומה לא, איך טיפלו בזמן אמת בעבירות פליליות שביצעו החוקרים, לרבות השתלת אמצעי האזנה לא חוקיים, ועוד ועוד. ההצגה רק בראשיתה. יהיה זה צחוק הגורל, אם אלה שניסו כל שביכולתם להפיל את נתניהו בכמה מערכות בחירות, יהיו אלה שיעשו לו את הקמפיין במערכת הנוכחית. אולי אפילו יעניקו לו את הניצחון.
איזו החמצה
בשלב הזה נפתלי בנט ויאיר לפיד כבר במודעוּת מלאה לטעות שעשו כשמיהרו להתחבר לריצה משותפת, עוד לפני שהוכרזו בכלל הבחירות. האווירה במטה בקרשים. השכירים והפעילים מגיעים מידי יום שפופים ומדוכאים. יודעים שעזיבתם, מרצון או מכפייה, היא רק עניין של זמן. חדוות היצירה כבר עזבה אותם מזמן. הרעיונות הולכים ואוזלים.
ההחלטה של בנט, כבר מהרגע הראשון שאחרי האיחוד, לשים רק את עצמו בפרונט, להתבלט עד כמה שאפשר ולהחביא לגמרי את לפיד - השיגה בדיוק את האפקט ההפוך. מפלגה ששמה למרבה האבסורד "ביחד", הפכה להצגה של איש אחד, ולא שידרה אמינות, וזאת בלשון המעטה. במקום תקווה לבנה והנהגה מאוחדת, הלכה וקיבלה מפלגתם דימוי של מפלגת נוכלים. כאלה שמנסים להסתיר, לתחמן, להונות את ציבור מצביעיה. כי איזה הסבר אחר יש לקמפיין שמעלים בכוונת מכוון את מי שאמור להיות מספר 2 ושותף בהנהגה?
כשהשיק את "בנט 2026", עמדה מפלגתו הלא קיימת על בערך 30 מנדטים בסקרים. היום, אחרי האיחוד, ואחרי שהמפלגה כבר קיימת ובועטת, היא מתקרבת בצעדי ענק לחד־ספרתי מביש. גם חילופי המסרים התזזיתיים מעידים על עגמומיותה העכשווית. מקמפיין "ראש המפלגה הגדולה", ו"גוש בנט" כפי שקיווה ראש הממשלה לשעבר שיכונה מחנה האופוזיציה, הוחלף המסר ל"רק איש ימין יכול לנצח את נתניהו". מקמפיין נגטיב בולט, עברה המפלגה בשבוע האחרון, בצר לה, למפלגת פוזיטיב עם תוכניות עבודה והרמת ערך ה"תקווה" לראש מעייניה.
אבל נראה שיותר מכל, מסרים סותרים ומבולבלים אלה נועדו רק לדחות את הקץ, שכנראה כבר ידוע מראש. ביחד כבר לא תתרומם, היא רק תלך ותקרוס. כשמחנה השמאל גילה את איזנקוט ועובר אליו בהמוניו, ונתניהו כבר מכוון את חיצי הליכוד ישירות לעברו תוך התעלמות בוטה, כמעט אכזרית, מבנט וחברו הנסתר - תקומה ושיקום כבר לא ייראו באופק.
הקטע הוא שלמרות הדיווחים המוכחשים על פרידה מתוכננת שתבוא מצידו של בנט, דווקא לפיד יכול להיות המרוויח הגדול שלה במידה שתתרחש. ליו"ר יש עתיד, על כספה ומטות השטח שלה, יש עוד תקומה במידה שהמפלגה תרוץ לבד. עם מיתוג נכון ועזרה מחברים בגוש, היא יכולה לצלוח את אחוז החסימה ואפילו להפתיע. לבנט, לעומת זאת, אין תקומה לבד. אין לו לא קהל, לא שטח ולא ממון. לא בימין ולא בשמאל ולא במרכז. פרישה מלפיד פירושה מפלה קולוסאלית.
גם בימין לא רגוע. עלייתו האחרונה בסקרים של בצלאל סמוטריץ' מרחיקה את האפשרות שיתאחד עם איתמר בן גביר, וגם מורידה את הסיכוי של עופר וינטר להתמודד במסגרת עצמאית. אם יתמודד - אחד מהם, הוא או סמוטריץ' - כמעט בוודאות ייפול. אין מקום לשניהם בצפיפות הצד הימני ואחוז החסימה מגרד השחקים.
זו בדיוק הדילמה של גלעד ארדן, שעושה קולות של מתמודד, אבל עדיין מהסס לעלות על המגרש. בעודו מחשב את צעדיו לפנים, נאלץ בכיר הליכוד לשעבר להתמודד עם צרות לא פשוטות מבית, שלמעשה לא קם, כששניים מאלה שעשויים להצטרף אליו רואים את עצמם מועמדים למקום השני ברשימה - יוסף חדאד, פעיל ההסברה הערבי־נוצרי שעושה חיל באולפנים; ועליזה בלוך, ראש עיריית בית שמש בדימוס, שמתעקשת גם היא על המשבצת הבכירה.
איחוד שדווקא כן הולך ומתגבש הוא של בני גנץ עם דדי שמחי. בניגוד לבנט ולפיד, השניים מתכוונים להקים הנהגה משותפת כשגנץ מספר אחד, אבל ראש הקמפיין יהיה דווקא שמחי. השניים זיהו כי למרות שגנץ הוא שמביא את המפלגה ואת המימון, את הקולות כנראה יכול שמחי להביא טוב יותר. במיוחד כשההנחה הרווחת של כלל המפלגות, מהליכוד ועד אביגדור ליברמן ובנט, היא שקולות ימניים כאלה ואחרים הם שיכריעו את המערכה הקרובה. השאלה הגדולה היא לאן ילכו, אם בכלל.