פעם אמרו עלינו שאנחנו מדינה מערבית, וילה בג'ונגל, הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון ועוד כמה קלישאות לא מוכחות. אחר כך הצטמצמה ההתפארות ואמרו שאנחנו הגבול המזרחי של המערב, מוצב קדמי של הנאורות. היום הגיעה השעה לומר את הדברים בקול צלול ובלי גמגום: ישראל פרשה מן המערב. היא עשתה זאת מרצונה החופשי, בהחלטות ממשלה, בחקיקה, בהסתה מן הבמות הרשמיות ביותר שלה, ובסופו של דבר גם בדם רב. ישראל היא לא הזרוע הארוכה של המערב המתון, היא הבירה של המזרח הפרוע.
המערב הוא קודם כל רעיון, הגיאוגרפיה שלו היא משנית. לכן יפן ואוסטרליה שייכות אליו ורוסיה לא. מערביות היא התחייבות ערכית, לא מותג מסחרי, ברית צבאית או כרטיס השתתפות באירוויזיון. המערביות נוצרה מתוך מאבקים, מהפכות, מלחמות דת ותהליכי תיקון ארוכים ומדממים. הפער בין הצהרותיה למעשיה היה לא פעם עצום. הקולוניאליזם, העבדות והשואה נולדו בתוכה, ומתוך חורבותיהם התגבש גרעין ברור שהפך לתשתית של הדמוקרטיה הליברלית ושל תפיסת זכויות האדם: האדם קודם לקולקטיב, כוחו של השלטון מוגבל, ולכל אדם זכויות טבעיות שאינן תלויות בחסדו של הרוב.
במרכז הגרעין הזה עומד האדם היחיד. ערכו נובע מעצם אנושיותו, מלידתו ועד למותו. הוא קודם למעמדו, מוצאו, אמונתו והשתייכותו הלאומית. מן העיקרון הזה נגזרים כבוד האדם, חירות המחשבה, חופש הביטוי, חופש הדת והמצפון והזכות לבחור דרך בחיים. לכן השוויון בפני החוק הוא יסוד מחייב.
וכולם, ממש כולם, שווים בפניו - השר והאזרח, הרוב והמיעוט, בעל ההון וחסר הכל.
הדמוקרטיה מעניקה לכל אלה מסגרת פוליטית, והיא בראש ובראשונה שיטה להגבלת כוח ולא הרשאה להפעלת כוח בלתי מוגבל או לעריצות הרוב. הפרדת רשויות, בתי משפט עצמאיים, עיתונות חופשית, אופוזיציה פעילה וחברה אזרחית תוססת הן ערובותיה האמיתיות, הרבה יותר מיום הבחירות עצמו. אליהן מצטרפים הפלורליזם, המאפשר לבני אדם לחיות יחד בתוך מחלוקות עמוקות, והתבונה הביקורתית, המעמידה כל סמכות, פוליטית, דתית או צבאית, לבחינה ולערעור. ומעל כולם מרחף עקרון האוניברסליות: כבוד האדם, החירות והשוויון חלים על כל בני האדם. כולם. גם על מי שאיננו אני, לא משלנו, ואין לו את הדרכון הנכון.
אלה המבחנים שבהם נבחנת המערביות בחומרה הגדולה ביותר, וזהו בדיוק המבחן שבו ישראל נכשלת יום יום, שעה שעה, בכוונה. הכישלון הזה כואב שבעתיים משום שהרעיון הזה נולד אצלנו. היהדות לה אני שייך הקדימה את אירופה באלפי שנים. צרובה בה התנגדות עמוקה לכל שילטון ועריצות, להכללות הגזעניות המוליכות לשעבודם של קולקטיבים שלמים. בניגוד לממלכות הקדם, האמונה שלנו מבוססת על חביבותו של כל אדם שנברא בצלם. זה יסוד מרד העבדים נגד מצרים והמצריות. מכאן נבע העיקרון שאין להעניש אדם בעוון מי שאינו הוא. "לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות, איש בחטאו יומתו".
זו תורת הנביאים העבריים, רעיון מהפכני בעולם שראה בשבט, ולא בפרט, את היחידה המחייבת. מן האמונה הזאת קם לימים כל המבנה המשפטי שאנחנו קוראים לו היום מערבי. חזקת החפות, נטל ההוכחה ועצמאות השופטים הם ביטוי לחרדה מוסרית עמוקה מפני ענישת אדם על מעשה שלא עשה, ובתי המשפט במערב נבנו כדי להקשות על ההרשעה, מפני שהאימה מפני הענשת חף מפשע אחד גדולה בעיניהם מן התקווה להעניש את כל האשמים כולם.
מאותו שורש צמח רעיון זכויות האדם, שאינו מבחין בין דם לדם ובין עם לעם. ומכאן נובעת גם סגולתו הגדולה ביותר של המערב: היכולת לבקר את עצמו מתוך ערכיו שלו, להכיר בכישלונותיו ולתקן. המערב במיטבו אינו טוען לשלמות מוסרית. כוחו ביכולת הביקורת והתיקון שלו.
פעם היינו כאלה, ולא עוד. ישראל של ימינו היא נטישה קולנית וגסה של המסורת היהודית וגירושין מכוערים מן היסודות המערביים שעליהם הוקמה. יהדות ישראל היא דת חדשה, מכוערת ושבטית, כוחנית ואלימה, שאינה יהודית, לא דמוקרטית ולא מערבית. בישראל שולטת ומשתוללת ניאו יהדות שאינה אלא תורת הגזע הארורה והשפלה ביותר. ואני לא שייך אליה ואליהם. הם אויבים במלא מובן המילה. אצלם, הנציונאל-יהודים, הקולקטיב קודם ליחיד, אין לאף אחד אחריות אישית וכל פלסטיני נבחן על פי שיוכו הלאומי עוד לפני שנבחנים מעשיו.
הענישה הקולקטיבית הפכה ממעידה למדיניות. בתים נהרסים בשל מעשיו של בן משפחה אחר, מזון, מים, תרופות וחשמל משמשים כלי ענישה, מאות אלפים נעקרים ממקום למקום, וילדים משלמים על מעשי מבוגרים שמעולם לא הכירו. שרים בממשלת ישראל מסיתים לרצח, שהרי אין שום משמעות אחרת למשוואת המוות שלהם של אלף הרוגים תמורת אחד משלנו. הדת הזו היא היפוכה הגמור של תורת "איש בחטאו יומת". זוהי תיאולוגיה של נקמה שבטית שהנביאים שלנו מרדו בה לפני אלפי שנים, והנה היא חוזרת אלינו עכשיו עטופה בטלית ומדים, מנשקת מזוזות ומצביעה לאחת ממפלגות הפשע הישראליות.
המשטר בשטחים הכבושים הוא ההוכחה החותכת. באותו מרחב עצמו פועלות זו לצד זו שתי מערכות חוק: מתנחל ופלסטיני, במרחק מטרים זה מזה, כפופים לבתי משפט שונים, לכללים שונים ולמדרג זכויות שונה. האחד אזרח שהמדינה מחויבת להגנתו, והאחר נתין של שלטון צבאי מתעמר, שאין לו כל חלק בקביעת החוקים השולטים בחייו. הזמניות הזאת נמשכת כבר שלושה דורות, וממילא היא משטר הקבע.
משטר ממנו התנער העולם המערבי בדם רב, חלקו שלנו. השחיקה חצתה מזמן גם את הקו הירוק: אזרחים ערבים נדרשים להוכיח את נאמנותם שוב ושוב, מחאה ערבית זוכה ליד קשה שמחאה יהודית אינה מכירה, וההתקפה על מערכת המשפט משלימה את התמונה. מטרתה העמוקה היא לשחרר את הרוב הפוליטי מכל מגבלה ולהפוך את הבחירות למקור הכוח היחיד, כלומר לעבור בגלוי מדמוקרטיה חוקתית לשלטון רוב ריכוזי.
והבגידה העמוקה מכולן היא הבגידה בזיכרון. מדינת ישראל קמה כמדינת מקלט ליהודים נרדפים כדי להפוך את זיכרון הרדיפה לאחריות מוסרית: דור המייסדים קיווה שמי שידע חוסר כוח ייזהר שבעתיים בכל כוח שיופקד בידיו. במשכן של אלפי שנים נשבענו שלעולם לא נעשה לאחרים את ששנאנו שנעשה לנו. במרוצת השנים התהפך כיוון הזיכרון, והסבל היהודי הפך מהתחייבות מוסרית להימנע משפיכות דמים לרישיון מדיני להרוג בלא אבחנה. זו בגידה בזיכרון עצמו, שחדל להתריע מפני העוול ומצדיק אותו.
אפשר להזדעזע עד מחר בבוקר, ויש עדיין בישראל מניין מזועזעים. אפשר למלמל "לא בשמנו" ולהרגיש טוב עם עצמנו. האמת קשה בהרבה: השתתפות במשחק הדמוקרטי וקבלת תוצאותיו משמעה הענקת סמכות לשלטון לעשות את כל הדברים האלה "בשמנו". אלא שפשע שנבחר ברוב קולות הוא עדיין פשע, ומדיניות הפרדה ואפליה לא מפסיקה להיות אפליה. דמוקרטיה איננה מכבסת קלון, והיא מטילה אחריות מלאה גם על מי שמקבל את המסיתים כתוצאה לגיטימית, יושב איתם בממשלה אחת ומתרגל אליהם.
אין יותר ברירה. צריך ללכת עד הסוף ולהסיק את כל המסקנות. ראשית, הגיע הזמן לשמוע התחייבות בחירות ברורה: שרים המסיתים לרצח ולענישה קולקטיבית צריכים לעמוד לדין, בבתי המשפט של ישראל אם יימצא מי שיעז, או בבתי הדין הבינלאומיים אם לא יימצא.
שנית, על העולם המערבי להפסיק להעניק לישראל הנחות סלב. חובה לשפוט אותנו באותן אמות מידה בהן נמדד כל משטר אחר הרומס זכויות אדם. מי שפרש מן הערכים יופרש מן הפריווילגיות. אסור להשלים עם מצב שבו וושינגטון ובריסל מקבלות מציאות שבה זכויות האדם הן שפה המחייבת יריבים ולא חלה על ידידים. הצדק והחוק חייבים להיות אוניברסליים ולחול על כולם. המערב ייבחן ביחסו לישראל, וישראל תיבחן ביחסה לאדם הפלסטיני.
ושלישית, והוא העיקר: עלינו, הישראלים שעודם נאמנים לברית הנביאים ולברית הנאורות גם יחד, מוטלת החובה לבנות את האלטרנטיבה. ישראל אחרת, שהיחיד קודם בה לשבט, שהחוק שווה לכל נפש, ושכל אדם, יהודי, ערבי, פלסטיני וזר, נבראו בצלם.
המבחן האמיתי של כל תרבות הוא חייו של האדם הנתון לכוחה, ובמבחן הזה נכשלנו. הדלת של המערב עדיין פתוחה, אך כבר לא לרווחה. אחרי הבחירות האלה נדע אנה מועדות פנינו. עמוק לתוך הגטו הניאו יהודי, עם לבדו, עם פחדים, שרי גזע ופשע וחרב שלופה תמיד. או חזרה אל משפחת החירות והזכויות המערבית.