שני עשורים אחרי המלחמה: בצפון מגדירים מחדש מהי תמונת ניצחון

היום (רביעי) מצוין יום השנה ה-20, לפי התאריך העברי, לפרוץ מלחמת לבנון השנייה. המלחמה ההיא, שנתפסה אז ככישלון צבאי ושחוללה טלטלה פוליטית, מקבלת כעת, במרחק של שני עשורים ובצל המציאות הביטחונית המורכבת בצפון, משמעויות היסטוריות ואקטואליות עבור תושבי קו העימות.

שלושה מתושבי הגליל, שחייהם כרוכים בנופי הצפון ובמלחמה ההיא, מציגים תמונת מצב מורכבת: מצד אחד, אובדן אמון מוחלט בהבטחות הדרג המדיני וביכולתן של מסגרות בינלאומיות להבטיח שקט; ומצד שני, עוצמה אזרחית, קהילתית ומקומית, שמסרבת לוותר על הגליל ומגדירה מחדש מהי "תמונת ניצחון".

עבור ניסן זאבי, חבר קיבוץ כפר גלעדי, ולפני עשרים שנה תושב מטולה והגושרים במקור, המלחמה ב-2006 תפסה אותו כשהיה בן 23, רחוק מאוד מהנופים של הגליל. "גרתי אז בניו יורק וחזרתי לארץ", הוא משחזר. "קיבלתי הודעה שכולם צריכים להתייצב במשטח הלבן בבית ליד, וחזרתי". האמון והנכונות להתייצב היו אז מובנים מאליהם. זאבי מספר כי בשנים שלאחר המלחמה הצפון חווה פריחה עצומה: "הצפון היה טוסקנה של המזרח התיכון. סטארט-אפים, מסעדות שף, עגורים, נחלים. זה הסיפור שמכרנו לעצמנו ולאחרים".

מורן דדוש ממושב גורן, שהיה בן 27 בזמן המלחמה, חווה אותה כמתנדב במג"ב. הוא זוכר היטב את תחושת השקט המדומה ששררה באזור לאחר אותה מערכה: "שקט שהתברר בדיעבד כמלכודת. היה שקט מעל הקרקע, אבל מתחת לקרקע הם עבדו חזק. זה משהו שגילינו רק ב-2018, במבצע מגן צפון".

דרור גביש, לעומתם, הגיע לגליל אחרי המלחמה. ב-2006 הוא נלחם בלבנון כקצין צעיר. החוויה ההיא לא הרחיקה אותו מהגבול, אלא להפך: זמן קצר לאחר המלחמה הוא החליט לקשור את גורלו עם האזור, עבר לקיבוץ הגושרים והקים שם את ביתו ומשפחתו.

גביש מספר כי הגליל אכן חווה צמיחה משמעותית בעשרים השנים הללו, ובמיוחד ברמה הקהילתית: "יש פה חוסן קהילתי, אנשים מדהימים. עברנו את זה ונעבור את הכול. החוסן הקהילתי פה מדהים". עם זאת, הוא מדגיש את תחושת השבר שנוצרה עם הזמן: "חלק מהקושי באמון הוא תוצר של ההנהגה הספציפית שיש לנו, חוסר הדוגמה האישית וחוסר האכפתיות".

כשמביטים לאחור אל שני העשורים האחרונים, הביקורת הקשה ביותר מופנית כלפי הדרג המדיני. ניסן זאבי אינו חוסך במילים: "תמונת הניצחון לא תיקבע בתוך לבנון, היא תיקבע בתוך שטח ישראל - האם ההתיישבות כאן משגשגת או לא. זה המדד. לא הקו הצהוב או הבופור".

זאבי מתאר מציאות של "20 שנה של הבטחות. הבטחות על רכבות והשקעות שבסוף היו ללא כיסוי, בעיקר של ראש הממשלה הנוכחי". הוא מזכיר כיצד ב-2006, כראש אופוזיציה, ידע נתניהו להוביל מילואימניקים ולצאת נגד הממשלה דאז, אך לאורך השנים "הוא עדיין בורח מבשורת האחריות. ברמת המבחן, קריית שמונה והצפון ספגו מכות קשות, ובעיקר הפרת הבטחות חוזרת ונשנית".

מורן דדוש חווה תחושת אובדן אמון בעיקר נוכח המציאות הביטחונית. "האמון נשבר בשביעי באוקטובר", הוא אומר בכאב, "ואף אחד לא משקף את האמת". דדוש גם משווה בין מנגנוני הניהול הממשלתיים שאחרי מלחמת לבנון השנייה לבין המציאות הנוכחית: "אז, המענה מהמדינה היה מהיר בהרבה. זו הייתה מלחמה של חודש, ולא הייתה הבירוקרטיה שיש היום. הכריזו על מצב חירום, ואחרי שבועיים-שלושה אנשים קיבלו את הכסף. היום אנחנו במלחמה מתמשכת והעסק תקוע".

גם דרור גביש מתאר פער עמוק בין תפקוד המערכות הציבוריות והממשלתיות לבין הציפיות של התושבים: "ההנהגה הנוכחית מנותקת, פוליטית ואינטרסנטית. אנשים מרגישים שאין מי שמנהל את האירוע ברמה הלאומית עם ראייה לטווח ארוך".

שלושתם היום מפוכחים, ואינם תולים תקוות בפתרונות דיפלומטיים ובכוחות בינלאומיים - לקח שנצרב בכישלון יישום החלטה 1701 של האו"ם, שהתקבלה אחרי נסיגת צה"ל מלבנון ב-2000 ושהפכה לאות מתה אחרי המלחמה ב-2006.

"חוסר האמון של האזרחים בפתרונות דיפלומטיים מול חיזבאללה חוצה דעות פוליטיות", מסביר זאבי. "בהתחלה האמנו שמישהו באמת יישם את זה. אבל הסיפור שמוכרים לנו עכשיו, שצבא לבנון יפרק את חיזבאללה? באמת. 50% מצבא לבנון הם שיעים, ויש שם דמויות מפתח שהן אנשי חיזבאללה. אנחנו מתפתים לחשוב כציוויליזציה מערבית שהצד השני רציונלי, אבל כשהצד השני מצהיר שהוא רוצה בהשמדתך, פתרון דיפלומטי לא ישנה את זה".

דדוש מחזק את הדברים ומזכיר כי החלטה 1701 היא למעשה המשך ישיר לכישלונות קודמים, כמו ההסכם שקרס ב-1983. "אסור לסמוך על אחרים. אנחנו כבר 50 שנה מנסים להאמין לכוחות כמו יוניפי"ל או האו"ם שלא מתפקדים. לבנון עצמה מורכבת מאחוזים גבוהים של תומכי חיזבאללה, ויש להם שרים בתוך הממשלה הלבנונית. אי אפשר למכור לתושבים שהסכם דיפלומטי יביא את הביטחון בכוחות עצמו".

הם רואים הבדל משמעותי בין התקופה שאחרי מלחמת לבנון השנייה לבין המציאות הנוכחית. לדבריהם, ההבדל טמון בעוצמתה של החברה האזרחית בצפון. ב-2006, תושבי הצפון חשו במידה רבה כניצבים במערכה. כיום, המצב שונה לחלוטין. זאבי מצביע על כך שהשנים האחרונות הולידו חברה אזרחית פרו-אקטיבית ולוחמנית, הדורשת שינוי סדרי עדיפויות ואף טבעה את התפיסה של "צבא לפני תושבים".

"הלובי האזרחי שהקמנו, לובי 1701, נלחם מלחמה שנראתה בהתחלה הזויה, אבל היא הפכה למציאות", הוא אומר. "המשקל של המקומיים והקול שלהם הפך למכריע. הממסד והעומד בראשו שומעים ורואים אותנו, וההתעקשות האזרחית יצרה מצב חדש".

המסר שיוצא מהגליל מודל 2026 שונה מהמסר של 2006. "פעם המסר היה 'מי שרוצה להיות בטוסקנה שיבוא לגליל'", מסכם זאבי. "היום אנחנו אומרים משהו אחר: 'מי שרוצה להרגיש חיים עם משמעות, שיבוא לגור איתנו בגליל'. אנחנו מאמינים שגם טוב לחיות פה, וגם חשוב לחיות פה. שילמנו מחיר כבד, ואנחנו לא מתכוונים למכור את עצמנו בזול".


השאלון שיעשה לכם סדר מי המפלגה שהכי מתאימה לעמדות שלכם