"במרכז נלחצו מ-12 שעות מלחמה. אנחנו פה שלוש שנים": בזמן שבמרכז הארץ ובזירה הבינלאומית עסקו אתמול בהסלמה החריגה בין ישראל לאיראן, בעקבות התקיפה הישראלית ברובע דאחייה בביירות והתגובות שבאו אחריה, הקולות בצפון מעלים תחושת החמצה ותסכול.
עבור רבים מהתושבים, היום שבו איראן וישראל החליפו מהלומות היה דווקא אחד הימים השקטים ביותר שחוו בתקופה האחרונה - בזמן שהם ממשיכים לחיות ביישובים שנמצאים במלחמה, במדינה שמתנהלת כאילו היא במה שמכונה "הפסקת אש".
"זו הוכחה נוספת לכך שאין ביטחון, גם אחרי כמעט שלוש שנים של מלחמה בצפון - וזה עוד בזמן שצה"ל יצר מעין רצועת ביטחון", הזדעק ראש מועצה מקומית מטולה, דוד אזולאי, בהתייחסו לחדירת המחבל סמוך לגדר הגבול עם לבנון, באזור רכס רמים.
"על מדינת ישראל לשחרר את החסמים ולאפשר לצה"ל לבצע ניקיון מעמיק בכל דרום לבנון, כדי לגבות מחיר מחיזבאללה על התעוזה והניסיון לחדור לשטח ישראל - בכך, יובהר ללארגון הטרורו שאירועים כאלו לא יעברו כאילו לא קרה דבר לסדר היום. מגיע לתושבי הצפון ביטחון ושהממשלה תפסיק להמר על חיינו!".
בתום תחקור ראשוני עולה כי הוא חדר לשטח שבשליטה ישראלית, כשעל גופו נשק ואפוד. עד כה לא ידוע על נפגעים. גורמים בפיקוד צפון הגדירו את האירוע "חמור מאוד", ושבעקבותיו יפתח תחקיר כשבסופו צפויות הדחות.
"אני נמצא סמוך למקום בו התחוללה היום בצהריים דרמה של ממש, עת מחבל חזבאללה הצליח לחדור לתוך שטח ישראל, בין קיבוץ משגב עם ליישוב מרגליות", הצטרף לביקורת דורון שנפר, דובר עיריית קריית שמונה. "לשמחתנו המחבל נתקל בכוח צה"ל, והחיילים ירו בו והרגו אותו. שעות מורטות עצבים עברו על יישובי הגדר, על תושבי משגב, מרגליות וגם ק"ש. מחסומים נפרסו פה בכל השטח כדי לשלול אפשרות של חדירה נוספת."
"אנחנו מרגישים בתוך ניסוי מעבדה - ואנחנו ארנבות המעבדה בסוף"
רן גולן, תושב מטולה, מתקשה למצוא נחמה בשקט היחסי של הימים האחרונים. מבחינתו, סבב הלחימה הישיר מול איראן יצר מציאות מדאיגה בגבול הצפון. "שקט אין פה", אמר גולן. "כיפת ברזל יורה, תותחים יורים, מסוקים ומטוסים היו פה כל הלילה. מבחינתנו נוצרה פה משוואה גרועה מאוד. התחושה היא שיקריבו את תושבי הצפון כדי שלא יירו טילים לשאר חלקי הארץ".
"אם כל תגובה שלנו בלבנון תגרור מעכשיו ירי טילים איראני, אז המערכת תעדיף להכיל את האירועים אצלנו, בדיוק כמו שעשו במשך שנים בעוטף עזה. הם יצרו נוסחה של מאזן אימה והם מחזיקים אותנו איך שהם רוצים. עכשיו צה"ל מגיב בלבנון ואנחנו פשוט יושבים ומחכים לראות אם האיראנים יעמדו במילה שלהם או לא. אנחנו מרגישים בתוך ניסוי מעבדה, ואנחנו ארנבות המעבדה בסוף", שיתף גולן.
"האיראנים מאוד חכמים, משכילים ויודעים לקרוא נכון קדימה", מסביר גולן. "ההיגיון שלהם אומר 'קודם כל הכבוד שלנו, ואז נדבר'. הם חיים כבר 30 שנה בבידוד וסנקציות, וזה לא שינה להם סנטימטר מקו המחשבה. עכשיו ההישג הגדול של המלחמה יהיה שהצלחנו להשאיר את מצרי הורמוז פתוחים. מצר הורמוז לא באמת מטריד אותנו, זה לא העניין שלנו. העניין שלנו הוא החיים פה".
"אנחנו מתרגלים לחוסר השפיות"
"הסבב האחרון מול איראן הסתיים, ושלשום ואתמול שוב לא היו לימודים. מהזווית המצומצמת שלי במלכיה אולי היה קצת יותר שקט בימים האחרונים, אבל התחושה שמלווה אותי, והיום היא צועקת חזק עוד יותר, היא שאין למדינת ישראל ניהול מדיני", אמר נדב ספיר מקיבוץ מלכיה.
"הכל הן תגובות הישרדותיות שנועדו לגרור את המלחמה או לרצות קהל מצביעים ספציפי. אין חזון, אין יוזמה ואין יצירתיות. קיבלנו חיבוק דב מטראמפ ועכשיו המנהיגות שלנו חנוקה לגמרי, בלי יכולת לבצע שום מהלך עומק", שיתף ספיר.
"נולדתי במלכיה, וחזרתי לכאן בשנת 2000. אני רגיל למציאות הביטחונית הזו מאז שאני ילד. אני זוכר איך כשהיינו ילדים בלינה המשותפת, חלמנו כולנו את אותו החלום - מחבלים חודרים לקיבוץ, אנחנו מתחבאים ומצליחים להרוג אותם. זה היה חלום משותף של דור שלם. הילדים שלי כבר רואים את הדברים אחרת. הגדולה שלי מבהירה שהיא לא מוכנה להתרגל לחוסר השפיות הזה, הקטן מתלונן לפעמים, להם זה פשוט נראה מטורף. אשתי כבר הייתה עם רגל אחת בחוץ, בטוחה שאנחנו עוזבים ולא חוזרים, אבל איכשהו משהו השתנה והיא מתחילה להגיב כמוני, להתרגל", אמר ספיר.
ספיר עוד שיתף על הנקודת מוצא של תושבי הצפון: "אם מסתכלים על עצמנו, המצב לפני ה-7 באוקטובר היה קטסטרופלי. הכל היה שקט לכאורה, אבל מה שישב לנו על הגדר היה איום נוראי. אני זוכר לפחות ארבע-חמש שיחות עם אלוף הפיקוד ומפקד האוגדה שפיזרו הבטחות ש'צה"ל מודע להכל ויגיב בזמן'. לא האמנתי להם, אבל הדחקתי. אחרי ה-7 באוקטובר כבר אי אפשר היה להדחיק, ונעשה פה מעשה צבאי שהיה חייב להיעשות. כמות החימוש וכוחות הפשיטה שחיזבאללה היו איתם מעבר לגבול היו יכולים לשחוט אותי ואת המשפחה שלי. מהבחינה הזו, כשרואים בעיניים איך הרסו בית-בית בכפרים שלצידנו וניקו את תשתיות הטרור, המצב טוב יותר".
"אבל את ההישג הצבאי הזה לא מינפנו, להפך, שחקנו אותו. בודדנו את עצמנו מבחינה מדינית, הכל קורה מעל הראש שלנו, ואנחנו נגררים ולא יוזמים, וגם המשוואה שנוצרה ביומיים האחרונים אינה טובה. יש פחות פעילות וקצת יותר שקט, אבל זה יכול להשתנות תוך שעה. הנה, אני עכשיו בקריית שמונה, ואין לי מושג אם תהיה אזעקה או אם ייפול פה משהו בעוד רגע", אמר.
לדבריו, "בסופו של דבר, אם המדיניות הזו תימשך, תושבי הצפון הם אלו שיאכלו אותה. המציאות כאן קשה מאוד: יש עזיבות, עסקים נסגרים, והפעילות החברתית, הכלכלית והתרבותית נפגעה אנושות. מלכיה הוא יישוב קטן של כ-450 נפש, ויש משפחות ושכנים שלי שלא חזרו ולא יחזרו. במקומם באים ועוזבים שוכרי דירות, וזו כבר לא אותה קהילה מגובשת".
"החלק הכי כואב הוא מה שקורה לדור המייסדים. האנשים שהיו המטפלים שלי ומנהלי הענפים כשהייתי ילד, לא הצליחו להתאושש מהפינוי הכפוי. מהפינוי הם עברו ישירות לדיור מוגן, ומשם הדרך לבית הקברות הייתה קצרה עבור לא מעט מהם. פני היישוב שלנו משתנים לנגד עינינו, וזה פשוט לא פשוט", שיתף בכאב.
"התחושה היא שאין עם מי לדבר"
גבי חסין, תושב קריית שמונה שיתף בתחושותיו: "אני כבר לא יודע מה להרגיש, תאמין לי. הסבב האחרון מול איראן נגמר, אבל מה כבר יכול להשתנות? המצב בצפון לא השתנה שלוש שנים. השלמנו עם המציאות וזהו, התחושה בקריית שמונה היא פשוט שאין עם מי לדבר. אני רוצה להיות אופטימי, אבל לא נותנים לנו סיבה, לא רואים שום אופק או אור בקצה המנהרה".
עוד אמר חסין כי "אם המצב יימשך ככה, אנחנו לקראת קטסטרופה בשנת הלימודים הבאה. מספרים לי על משפחות חדשות שאמורות להגיע, ואני מקבל אותן באהבה, אבל העיר נחתכה בחצי. נשארנו פה רק חמישים אחוז מהתושבים. איך אפשר להרים ככה עיר מחדש, לפתוח עסקים? אולי בעוד עשר שנים נראה פיצוי על המכה הזו".
לדבריו של חסין, הרבה אנשים שעזבו מצאו מקום במרכז הארץ שבו הם יכולים לגדל משפחה בשקט ולנהל חיים נורמליים: "אני מבין אותם. לקום וללכת זה אומר שהרמנו ידיים, אבל קשה לשפוט. אני אישית לא עוזב, הלב שלי פה, אבל אולי בגלל שאנחנו פטריוטים ומחוברים לעיר - לא סופרים אותנו. בפטריוטים צריך לטפל, לתת להם להרים את הראש מעל המים, לא רק לפזר דיבורים. עברתי פה את כל המלחמות מעל חמישים שנה, וכמו עכשיו לא היה אף פעם. במרכז הארץ היו 12 שעות של מלחמה וכולם נלחצו, שאלו איך אנחנו נושמים. 12 שעות! אנחנו פה שלוש שנים".
"החיים בקריית שמונה הפכו להגרלה. פתאום בשנייה הכל יכול להתהפך. אפילו השקט שיש עכשיו הוא שקט שקרן ומלחיץ, נמאס כבר. בן אדם לא יכול אפילו לתכנן חתונה, כי הוא לא יודע אם ביום האירוע הוא יוכל להתחתן בכלל, אולמות האירועים פה ספגו מכת מוות. מחר יש לי חתונה של כלה מהעיר וחתן מהאזור", שיתף חסין.
"פעם הם היו מתחתנים מתחת לבית, היום חוגגים בחיפה או בראש פינה. ראש פינה נהייתה עיר הבירה של קריית שמונה. קיבלתי עכשיו הודעה על הסעה לחתונה שיוצאת מקרית שמונה לחיפה, זה מדהים ומבאס בו-זמנית. אנחנו בסך הכל מבקשים שיתייחסו אלינו סוף סוף. יש פה אנשים שרוצים לחיות בגליל", סיפר בכאב לב.
"מי שנעלם מהמשוואה הם תושבי הצפון, אנחנו שקופים"
"שלשום ואתמול היו מהימים הכי רגועים שלנו", אומר לוואלה מורן דדוש, בן ה-47, נשוי ואב לארבעה ממושב גורן שבגליל המערבי. "חיזבאללה בכלל לא התערב. חוץ מהתרעות בגזרת הירי מאיראן היה פה שקט - בלי רקטות, בלי פצצות מרגמה ובלי כלום".
אלא שלדבריו, דווקא השקט היחסי המחיש עד כמה תושבי הצפון נדחקו לשולי סדר העדיפויות. "זהו, עברנו יום של כותרות. ישראל מתעסקת במשוואות, איראן מתעסקת במשוואות, ומי שנעלם מהמשוואה הם תושבי הצפון, אנחנו שקופים".
לדבריו, תשומת הלב הציבורית עברה בבת אחת לאיום האיראני, בעוד המציאות היומיומית של יישובי הגבול נותרה ללא מענה. "אני לא מאלה שאומרים שתושבי תל אביב לא צריכים לחיות, להפך. יש ממשלה, יש צבא, וצריך למצוא פתרון לכולם. אי אפשר כל הזמן לחלק אותנו לצפון, דרום ומרכז, אבל צריך שמישהו יקבל החלטות וייקח אחריות".
דדוש מותח ביקורת גם על המסרים המשתנים מצד המדינה. "אתמול אחר הצהריים שר החינוך הודיע בכל הערוצים שאין לימודים, שמתארגנים ללמידה בקפסולות, והרשויות נערכו בהתאם. ואז שעה-שעתיים אחר כך פתאום הכול ירוק ויש לימודים. התחושה היא שאיראן קובעת את סדר היום ואת מרחב ההתגוננות בישראל".
את הביקורת החריפה ביותר הוא מפנה כלפי המדינה והבטחותיה לתושבי האזור. "ההרגשה היא שמדינת ישראל בוגדת בתושבי קו העימות", הוא אומר. "אם אתה מבטיח לי, מבטיח לי, מבטיח לי - ואתה לא מקיים, ואתה עושה הפוך, מבחינתי זו בגידה. הבטיחו לנו שאפשר לחזור הביתה, שחיזבאללה הורחק, שחיזבאללה חלש, שאפשר לשקם את הצפון ולגדל פה ילדים בבטחה. בין האמירות לבין המציאות המרחק גדול מאוד. הילדים שלי עדיין מתעוררים בלילות".
גם כאשר אין נפילות או אזעקות, השגרה רחוקה מלהיות נורמלית. "אתמול מ-11 בלילה עד שלוש וחצי לפנות בוקר הילדים לא ישנו", הוא משתף.
דדוש הוא דור שלישי במושב גורן, שהוקם בשנת 1951. הוא ורעייתו זהבית מפעילים את מתחם האירוח "אחוזת מיא", הכולל שלוש יחידות אירוח. מאז המלחמה, לדבריו, העסק מתקשה להתאושש.
"מה-28 בפברואר המקום שוב סגור. חזרנו לבית, שיקמנו את המתחם בהשקעה של כחצי מיליון שקל מהכסף שלנו, אבל הפיצויים במסלול האדום עדיין תקועים. בינתיים אנחנו משלמים ארנונה, ביטוחים וחשמל כדי לשמור על המקום, אף אחד לא מדבר איתנו".
המתחם חזר לפעילות בקיץ שעבר לאחר שיפוץ מקיף, ותיירים ישראלים החלו לשוב לאזור. אולם גם אז, הוא מספר, תחושת הביטחון לא באמת חזרה. "בכל סוף שבוע היו תקיפות ופעילות צבאית מוגברת. אנחנו כבר רגילים לזה, אבל אורחים שמגיעים לנופש ושומעים בלילה ארטילריה ומטוסי קרב לא מבינים מה קורה. הם באו לחופשה, לא לאזור מלחמה".
"אסור לנו להיות עוטף חיזבאללה"
גם נעמי בכור, מנהלת קהילת קיבוץ אדמית ותושבת קיבוץ אילון הסמוך, בת 54 ואם לשני בנים בוגרים, אמרה כי מבחינת התושבים החיים סמוך לגבול לבנון, השגרה עדיין רחוקה מלחזור. "התחושות קשות", משתפת גם היא. "כל הזמן שומעים בומים ואזעקות מסביב. גם אתמול בערב שמענו. אולי יש הפסקת אש בתל אביב וברמת גן, אבל אין הפסקת אש אצלנו".
במהלך השיחה נשמע פיצוץ נוסף באזור. "שמעת את הבום?", היא שואלת. "איך ילד יכול לא לקפוץ מדבר כזה? איך ילד יכול לעבור לילה שקט בלי להתהפך במיטה מהרעש? רק בגלל שמישהו החליט בירושלים שיש הפסקת אש?".
לדבריה, תושבי הצפון חשים כי המצוקה שהם חווים כבר חודשים ארוכים אינה זוכה לאותה תשומת לב ציבורית. "ביומיים שבהם היה קצת רעש במרכז פתאום קיבלתי טלפונים מאנשים ששאלו מה קורה ואמרו שיש בלגן. אמרתי להם: סליחה, הבלגן שלנו התחיל כבר לפני שנתיים וחצי. מאז אותו אוקטובר. זה לא התחיל כשיש אזעקה בתל אביב או בירושלים".
לטענתה, שבוע לפני הפסקת האש הגיע ליישוב גורם צבאי בכיר. "אחד התושבים שאל אותו מה יקרה אם מחר הדרג המדיני יחליט על הפסקת אש. הוא אמר שהצבא צריך לפחות עוד שבועיים עד חודש של עבודה. אבל כמה ימים אחר כך כבר הודיעו על הפסקת אש. מבחינתנו זה יוצר תחושה שיש גם ניתוק בין מה שהצבא חושב שצריך לעשות לבין מה שהמדינאים מחליטים עבורו".
לדבריה, תחושת חוסר הוודאות רק מעמיקה. "אנחנו חיים ליד מוצב צבאי. בשבועות היו תושבים ששמעו הוראה לחיילים לתפוס מחסה, בזמן שאנחנו היינו כביכול בשגרה. נכון שהיום החיילים נמצאים בחזית ואנחנו פחות חשופים ממה שהיינו לפני אוקטובר 2023, אבל עדיין צריך לדבר איתנו ולהסביר מה קורה".
בכניסה למשרד הקהילה שלה תלוי שלט מחאה שהוכן לקראת הפגנה שבוטלה בעקבות הנחיות פיקוד העורף. גם להפגין כנגד המצב אי אפשר, בגלל המצב. מבחינתה, המסר נשאר רלוונטי גם היום. "אסור לנו להיות עוטף חיזבאללה", היא אמרה. "זו לא רק תחושה, זו המציאות. יש פה טפטופים, יש פה אירועים, יש פה פחד גדול. הצבא מגן או תוקף - זה חשוב, אבל מבחינת התושבים אין פה שקט אמיתי. אי אפשר להגיד שיש הפסקת אש כשמסביב אתה שומע את הבומים".
"כל הפן האזרחי הוא כישלון חרוץ מצד הממשלה"
חברת ועדת החוץ והביטחון, יעל רון בן משה, מכירה היטב את התחושות. היא בעצמה תושבת קיבוץ געתון בת ה-47, רעייתו של איש מילואים ואם לשלושה ילדים, בהם שני חיילים, מתארת תחושת חיים מתמשכת בצל מלחמה - גם כאשר רוב המדינה כבר עסוקה בענייני היומיום.
"אני חושבת שרוב האזרחים מבינים שהמצב הביטחוני היום בצפון טוב יותר ממה שהיה בשישה באוקטובר 2023", היא אמרה. "זה יוצר דיסוננס. אנחנו רוצים לחזור לשקט שהיה אז, אבל אנחנו לא רוצים לחזור למציאות הביטחונית שהתבררה לנו בדיעבד".
לדבריה, צה"ל מנהל בחודשים האחרונים פעילות התקפית רציפה בדרום לבנון, שרובה אינה זוכה לפרסום. "ממה שאני יודעת כחברת ועדת חוץ וביטחון, צה"ל פועל בעוצמה בדרום לבנון, בעיקר עד הקו הצהוב אך לא רק. יש דברים שלא מדברים עליהם מסיבות טובות. זה מאפשר חופש פעולה, הפתעה ושקט בזירה הבינלאומית".
אלא שלצד המחמאות למערכת הביטחון, רון בן משה מתחה ביקורת חריפה על התנהלות הממשלה בכל הנוגע לחיים האזרחיים בצפון. "כל הפן האזרחי הוא כישלון חרוץ מצד הממשלה", היא אמרה. "השלטון המקומי הוא כרגיל גיבור השעה, אבל השלטון המרכזי פשוט לא שם. גם עכשיו, כשמודיעים שבכל הארץ חוזרים לשגרה במערכת החינוך, אין תוכנית לצפון. אחרי כמעט שלוש שנים של מלחמה ופינוי, עדיין אין פתרונות מסודרים".
הביקורת שלה אינה מגיעה רק כחברת כנסת מהאופוזיציה אלא גם כתושבת האזור וכאם לחיילים. "אני אשת מילואימניק ואמא לשני חיילים. אימהות בקו העימות שיש להן ילדים בצבא רואות את הדברים אחרת. האנשים שלנו שם ומסכנים את עצמם".
היא מתארת כיצד המלחמה חודרת אל תוך שגרת החיים המשפחתית. "קולות המלחמה נכנסים לתוך הבית שלנו ומלווים אותנו כל היום. הבת הצעירה שלי בת 14. השאלה אם היא יוצאת להליכה סביב הקיבוץ או לא, תלויה לפעמים אם הסוללה פועלת באותו רגע. כשיש התרעה ביישובי הגדר אנחנו כבר לבד מתקרבים למרחבים מוגנים. הילדים כבר מבינים שאם יש אירוע באזור שומרה או אבן מנחם, זה יכול להגיע גם לכאן".
לדבריה, אפילו יירוטים שאינם מכוונים ליישובים יוצרים דריכות מתמדת. "הבוקר כיפת ברזל ירתה כאן ליד הבית, זה רעש אדיר. באמצע פגישת עבודה או שיעור בבית ספר אתה מיד חושב איפה הילדים, איפה כולם. לוקח עוד שנייה להבין שאין סכנה מיידית, שמדובר בסיכול איום על כוחותינו בדרום לבנון, אבל השנייה הזאת חוזרת על עצמה כמה פעמים ביום, זה לא שגרה רגילה. זה שוחק את החוסן".
רון בן משה מדגישה שבצפון מפרגנים גם למי שחיים במציאות האחרת של תל אביב. "אנחנו רוצים שהמרכז יהיה חזק. התסכול הוא לא מאנשים שיושבים בבתי קפה או טסים לחו"ל. התסכול העמוק הוא מהמדינה ומהמוסדות שלה. כשכל הארץ חוזרת לשגרה, גם שר האוצר ושר החינוך עלולים להתבלבל ולחשוב שהכול נגמר, אצלנו המלחמה נמשכת".
מעבר לקשיים היומיומיים, היא מצביעה על חוסר הוודאות לגבי העתיד. "התושבים לא יודעים מה התוכנית קדימה. האם צה"ל יישאר מלפנים ברצועת הגנה? האם יופעלו לחצים מדיניים שיחזירו אותנו לאחור? אנשים רוצים לדעת שהילדים שלהם לא יהיו שוב בקו הראשון".
היא מפנה את עיקר הביקורת לדרג המדיני. "ההישגים הצבאיים של ישראל בשנתיים האחרונות הם אדירים, אבל יש כשל מדיני גדול. בעזה, בלבנון, באיראן וביהודה ושומרון".