אני זוכרת בילדותי את סבתא שלי נכנסת הביתה, נסערת אחרי חוויה מטלטלת שהייתה עדה לה בתחבורה הציבורית ברמת גן: אישה מבוגרת חיפשה מקום ישיבה, אנשים באוטובוס דחקו בבחור ישיבה צעיר לפנות את מקומו, והוא ענה בפליאה: "שאני אקום? אבל אני בן תורה". מה שהפתיע והסעיר אותה ואת יתר הנוסעים היה הפער בין הציפייה שהייתה להם מאותו אברך - לענווה, לדרך ארץ, להתנהלות ערכית ולהדרת זקנים - לבין התנהלותו שאמרה גאווה ויוהרה. בין מעמד האברכות כ"קרדום לחפור בו" כדי לזכות בהטבות, ברווח ובכבוד, לבין מעמד זה כמטיל חובה עמוקה ונאצלת.
לאסוננו, היום כבר אף אחד אינו מצפה ואינו מתפלא. המאבק על חוק ההשתמטות, ועל נושאי הכלים שלו הנמצאים השבוע על שולחנה של הכנסת - חוק יסוד לימוד תורה וחוק הקפאת המעצרים - נעוץ בדיוק בנקודה הזו. במקום שהציבור כולו יתבונן אחוז השראה והערכה על אלו המצליחים לשלב בחייהם רוחניות, תמימות ותורה, במקום הדוגמא האישית המגולמת באברכים הממהרים, לאחר עבודת יומם והשכבת ילדיהם, להספיק עוד כמה דפי גמרא בחברותא -אנו פוגשים קבוצה רחבה המחליפה חובות בזכויות והקרבה בהטבה.
במי שמטיל את המחיר על בחירתו לא על עצמו אלא על קבוצות אחרות בחברה הישראלית, שלא בחרו בכך - באברכים, שבמקום להנכיח בהתנהלותם את עדינותה, אורה ועומקה של תורה, הם מעורבים באלימות קשה ובהתנצחויות מכוערות ברחובה של עיר.
סיפור תלמודי ממסכת תענית מתאר את רבי אלעזר בנו של ר' שמעון שמגיע מבית רבו כשהוא שמח שמחה גדולה "ודעתו גסה עליו מפני שלמד תורה הרבה". שביעות רצונו העצמית מביאה אותו לחוש עליונות ולזלזל במי שסביבו. הסיפור מובא במדרש מתוך ביקורת קשה, כדוגמא למעשים שבגינם באה על ארץ ישראל בצורת ונעצרים הגשמים. הוא מציב בפני אותו הרב מראה חברתית שמביאה אותו להבין את חטאו, להודות בו ולבקש מחילה.
הנזק הגדול של ההתנהלות המקבילה בימינו אינה רק הפגיעה בביטחונה של ישראל ובשגשוגה הכלכלי, החשש מצמצום השירותים החברתיים ומ"בריחת מוחות" והעול הכבד שמטילות כמעט שלוש שנות מלחמה על חייהם, גופם, ממונם ושלמות משפחתם של החיילים. מדובר בפגיעה קשה בדמותה של תורה.
היהדות והתורה אינן מסלול המתאים לבטלנים ולאוהבי החיים הטובים. הן אפילו אינן המסלול המתאים לרודפי השוויון וההוגנות. התורה מטילה על לומדיה משא כבד של חובות, כפיפות והקרבה. אין בה צ'ק פתוח ליהנות מעמלם של אחרים וגם לא ערובה לעליונות מוסרית. בכך חוטאים לא רק המנהיגים החרדים ביחס לתלמידי הישיבות אלא כל מי שרואה את המוסריות היהודית כעניין נתון שאין צורך לעמול עליו ולהוכיח אותו בכל יום מחדש.
היהודי נדרש על פי התורה לאמת מוסר גבוהה יותר, לסטנדרט אתי וציבורי קשוח יותר, לעבודה מאומצת יותר. "העוסק במצווה" אחת "אינו פטור מן המצווה" האחרת. הוא מחויב לזו ואף לזו. באותן ידיים עליו ללמוד וללמד, לעבוד וגם להתנדב, לשלם מיסים וגם צדקה, להקים משפחות וגם לפרנס אותן, לעסוק בביטחון וגם בשלום, לאהוב את רעיו בני בריתו וגם את הגר - האזרח הזר - הבא בשעריו וגם את אלוהיו. היהודי לומד התורה צריך להתאמץ כל חייו כדי להיות ראוי לתורה שקיבל. כתר תורה אינו כולל הטבות. אין בו גאווה ואין בו בטלה. רק תורה כזו מביאה גשמים, ברכה וחיים ומרחיקה בצורת וחורבן.
הכותבת היא עו"ד שלומית רביצקי טור-פז, מנהלת המרכז לחברה משותפת במכון הישראלי לדמוקרטיה
השאלון שיעשה לכם סדר - מי המפלגה שהכי מתאימה לעמדות שלכם?