אנשים שחזרו מחוויות סף מוות מספרים לא פעם על אור לבן, שלווה עמוקה, תחושה שהם יוצאים מהגוף או מפגש עם קרובי משפחה שכבר מתו. אבל יש גם עדויות אחרות, הרבה פחות מנחמות: ריח רע, דמויות אפלות, אלימות, פחד קיצוני ותחושה של מקום שמזכיר גיהנום. עכשיו דוקטור מניו זילנד טוען שהדמיון בין העדויות האפלות האלה אינו מקרי - ושאולי הוא מתחבר לאחת התיאוריות המוזרות ביותר על הקיום האנושי: האפשרות שאנחנו חיים בתוך סימולציה.
ד"ר אורסון ודג'ווד, מדען וסופר שעוסק במחקר רפואי, טוען כי חוויות סף מוות "גיהנומיות" אינן בהכרח הזיות אקראיות של מוח במצוקה. לדבריו, ייתכן שהן חוויות אמיתיות שמתרחשות בתוך מציאות שנבראה כסוג של סימולציה - לא על ידי מחשב של חייזרים, אלא על ידי אלוהים.
בעיניו, החוויות האלה אינן רק סיפורים מפחידים של אנשים שחזרו מהקצה, אלא רמז למנגנון גדול בהרבה: עולם שנועד לבחון את הבחירות שלנו, למיין נשמות ולהזהיר את מי שסטה מהדרך. זו טענה חריגה מאוד, אבל ודג'ווד מציג אותה כנקודת החיבור בין רפואה, אמונה ותיאוריית הסימולציה.
"אנחנו נמצאים בסביבה שנוצרה כדי לבחון אותנו"
בראיון לדיילי מייל טען ודג'ווד כי יש חפיפה מוזרה בין תיאורים נוצריים מסורתיים של גיהנום לבין תיאוריית הסימולציה - הרעיון שלפיו המציאות שאנו חווים אינה "המציאות האמיתית", אלא סביבה מלאכותית, מתוכננת או מדומה.
בגרסה החילונית והמוכרת יותר שלה, תיאוריית הסימולציה מדמיינת עולם שמזכיר משחק מחשב עצום, כפי שהוצג בין היתר בסדרת סרטי "המטריקס". בגרסה של ודג'ווד, מדובר במשהו אחר לגמרי: מערכת שנוצרה בידי אלוהים כדי לבחון את הבחירות המוסריות והרוחניות של בני האדם.
לדבריו, "אנחנו נמצאים בסביבה שנוצרה, או בסימולציה, שבה אנחנו נבחנים. התודעה שלנו, ההתנהגות שלנו והחוויות שלנו אמיתיות - אבל כל השאר לא". הוא הוסיף כי מטרת הסימולציה, כפי שהוא רואה אותה, היא למיין את הנשמות: מי יהיו עם אלוהים לאחר שהסימולציה תסתיים - ומי לא.
זו טענה דרמטית, אבל גם כזו שמותחת מאוד את הגבול בין מחקר רפואי לבין אמונה. העובדה שאנשים מדווחים על חוויות דומות סביב מצבי מוות קליני אינה מוכיחה שהן התרחשו מחוץ למוח, ואינה מוכיחה שהן עדות לקיומה של מציאות על-טבעית. היא כן מספקת לו, לפחות לשיטתו, בסיס לסיפור הרבה יותר גדול על מה שקורה לתודעה כשהגוף כמעט קורס.
הריח, הדמויות והפחד שחוזרים שוב ושוב
לפי ודג'ווד, בעדויות האפלות של אנשים שעברו חוויות סף מוות חוזרים כמה מוטיבים מטרידים: סירחון חריף, דמויות שמתוארות כשדים, חושך, אלימות ותחושת אימה. לטענתו, החזרתיות הזאת צריכה לגרום לחוקרים להתייחס ברצינות רבה יותר לאפשרות שמדובר בחוויה "אמיתית" במובן כלשהו - גם אם לא ברור כיצד מגדירים אמת במקרה כזה.
ודג'ווד סבור שחוויות גיהנומיות כאלה עשויות להיות נפוצות יותר מכפי שמקובל לחשוב, בין היתר מפני שאנשים מתביישים לספר עליהן, מדחיקים אותן או אינם זוכרים אותן בשל עוצמת הטראומה. גם כאן מדובר בהשערה שלו, ולא בנתון מבוסס שמאפשר לקבוע כמה אנשים באמת חווים חזיונות כאלה.
החיבור שהוא עושה בין החוויות האלה לבין "סימולציה של אלוהים" נועד, לדבריו, להסביר מדוע בכלל יתקיימו חזיונות כאלה. לא כעונש סופי, אלא כאזהרה. מי שדחה את אלוהים, טוען ודג'ווד, עלול לאבד את החלק הנצחי שבו - או למצוא את עצמו במקום אפל.
זו כבר אמירה תיאולוגית מובהקת, לא אבחנה רפואית. ודג'ווד אמנם מגיע מתחום המחקר הרפואי, אבל הטענה שהוא מציג כאן נשענת על אמונה, פרשנות ועדויות אישיות - לא על הוכחה מדעית לכך שהגיהנום קיים, או לכך שהעולם הוא אכן סימולציה.
עוד בנושא
המדענית הבכירה מתה שלוש פעמים - וזה מה שהיא ראתה בכל פעם
רופא מת על שולחן הניתוחים, חזר לחיים וטוען: "ראיתי את הגיהינום"
איפה נכנס אילון מאסק לסיפור הזה?
תיאוריית הסימולציה לא נולדה בכנסייה. היא מוכרת בעיקר מהפילוסופיה המודרנית, מתרבות האינטרנט, מסרטי "המטריקס" ומדמויות כמו אילון מאסק, שהתבטא בעבר לא פעם על האפשרות שהמציאות שלנו אינה בסיסית אלא מדומה.
מאסק אף העלה באחרונה אפשרות שהעולם שלנו הוא מעין "סדרת נטפליקס של חייזרים", ושמטרת החיים היא להשאיר את הצופים מספיק מעוניינים כדי שלא יכבו את המחשב. זו כמובן אמירה ספקולטיבית מאוד, אבל היא מראה עד כמה רעיון הסימולציה כבר מזמן לא שייך רק לפילוסופים או לחובבי מדע בדיוני.
אצל ודג'ווד, כאמור, הרעיון מקבל תפנית דתית חדה: לא חייזרים, לא תאגיד טכנולוגי ולא קוד מחשב אנונימי, אלא אלוהים כמי שיצר סביבה בטוחה שבה בני אדם יכולים להיבחן בלי לגרום נזק ממשי למציאות האמיתית. לדבריו, הבחירות שלנו בתוך הסביבה הזאת הן אמיתיות - גם אם "הבמה" שעליה הן מתרחשות אינה המציאות הסופית.
וזו אולי הסיבה שהסיפור הזה כל כך חריג. הוא לוקח שלושה עולמות שבדרך כלל לא יושבים יחד בנוחות - רפואה, נצרות ותיאוריות סימולציה - ומנסה לחבר אותם להסבר אחד. מבחינת ודג'ווד, חוויות סף מוות הן לא רק תופעה שמספרת משהו על המוח האנושי ברגעי קיצון, אלא חלון אפשרי אל מטרת הקיום.
בין חוויה אישית למדע
חוויות סף מוות הן תופעה אמיתית במובן הפשוט ביותר: אנשים רבים מדווחים עליהן, ולעיתים מתארים אותן בעוצמה רגשית גדולה מאוד. חלקם משוכנעים שהיו במקום אחר. אחרים רואים בכך זיכרון של פעילות מוחית חריגה בשניות או בדקות שבהן הגוף היה במצוקה קיצונית.
המדע עדיין לא יודע להסביר את כל העדויות, אבל זה לא אומר שכל פרשנות על-טבעית היא בהכרח נכונה. יש חוקרים שמחפשים הסברים נוירולוגיים ופסיכולוגיים, ויש מי שרואים בחוויות האלה ראיה לקיום תודעה שאינה תלויה בגוף. ודג'ווד נמצא בבירור בצד השני - זה שמפרש את העדויות כחיזוק לאמונה בקיום נשמה, אלוהים ודין לאחר המוות.
הבעיה היא שהמרחק בין "אנשים רבים מתארים חוויה דומה" לבין "אנחנו חיים בסימולציה שנוצרה על ידי אלוהים" הוא עצום. כדי לעבור אותו לא מספיקים ציטוטים, תחושות או סיפורים מצמררים. נדרש בסיס ראייתי חזק בהרבה - וכרגע, לפחות לפי הסטנדרטים המדעיים המקובלים, אין כזה.
ובכל זאת, הסיפור של ודג'ווד מצליח לגעת בנקודה שמטרידה גם מאמינים וגם ספקנים: מה קורה לתודעה כשהגוף קורס? האם החוויות שאנשים מתארים הן תוצר אחרון של מוח במצוקה - או הצצה למשהו שמעבר לו?
ודג'ווד בוחר בתשובה הדתית והקיצונית יותר. המדע, בינתיים, עדיין לא חתם על אף אחת מהאפשרויות.